הרב עמאר - מדוע נענש משה מיד ונסתכן במיתה על עיכוב המילה של בנו

וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ, וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי. (ד, כד-כה)

פרשה זו צריכה לימוד ובאה בין המשפתיים, בין ההוראה של הקב"ה למשה וזירוזו על השליחות, ובין ביצוע השליחות בפועל. והיה מקום לחשוב שאחר שסוף סוף השתכנע משה לקבל עליו את השליחות, מן הראוי להקל עליו הדרך, כדי שיראה שאכן ה' בעזרו ועומד על ימינו לסייעו בביצוע שליחותו. ואז יתחזק במעשה השליחות, לעמוד איתן נגד כל הנסיונות שבשליחות גדולה כזו, הן מצד פרעה ועבדיו, והן מצד הצרות והמרירות של בני ישראל. ואם היתה על משה תרעומת מפני שנתרשל משה במילת אליעזר בנו, וכמ"ש רש"י בשם חז"ל בנדרים (לא, ב), היה הי"ת יכול להוכיחו ולזרזו ברחמים, ולמה ביקש המיתו, ועוד יותר קשה לדעת רבי יוסי הנז' בגמ', שאמר ח"ו לא נתרשל משה במילת בנו, אלא אמר, אמול ואצא לדרך סכנה היא לתינוק עד שלשה ימים, אמול ואשהה שלשה ימים, הקב"ה ציוני לך שוב מצרימה, ומפני מה נענש מיתה לפי שנתעסק במלון תחילה. עכ"ל רש"י ז"ל. והוא ע"ה נזדרז שלא לעכב ביצוע השליחות, ומפני שנתעסק במלון, תחילה, שבזה עיכב מצות מילה נתחייב מיתה.

ואולי י"ל דהקב"ה מזרז את עבדו נאמן ביתו, בדקדוק נורא כזה, שמדקדק עם חַסִידוֹ הגדול, למען ידע וישכיל, שאעפ"י שהקב"ה הועידו לגאול את ישראל ולהביאם עד הר סיני לקבל תורת אלהים חיים, שזה תכלית יצירת כל העולמות כולם, שבשביל התורה שנקראת ראשית, ובשביל ישראל שנקראו ראשית (ראה ילקו"ש בראשית רמז ב ובעוד הרבה מקומות), ברא אלהים שמים וארץ, וכל זה ניתן ע"י משה השליח הנאמן, להוציאו אל הפועל, וא"כ יכול לומר בדעתו ח"ו, גם אם לא ידקדק באיזה דבר, אין הדבר נורא עד כדי כך. על כן מיד שהתחיל בביצוע השליחות שקיבל עליו דקדק עמו הי"ת בחומרת הדין, ויבקש המיתו, לאלפו בינה עד כמה צריך לשים לבו ועיניו, שלא יסטה מדבר ה' אפילו כחוט השערה, ולא יקדים המאוחר, ולא יאחר המוקדם. וצפורה אשתו, שכבר הכירתו כראוי, במשך י"ב שנים שהיה בכלא של רעואל, והיתה מפרנסת אותו בסתר, וכמ"ש לעיל משם תרגום יונתן בן עוזיאל, וגם מאז שיצא משם והיה מתייחד עם קונו, ועוד יותר מאז היתה לו לאשה, לא תמהה על הדבר הנורא הזה, כי ידעה מדרגתו, ושהכל מיד ה' עליו לפום רום מעלתו הגדולה למעלה.

רק היתה מסתפקת בשלמי הרעה הזאת אם בשביל עיכוב מילת בנה, או בשבילה היא עצמה, שנשאה ואולי אינה ראויה אליו. וכמ"ש בדעת זקנים מבעלי התוספות, ע"ש, וניסתה הדבר בלוקחה צֹר ותכרות את ערלת בנה, ותגע לרגליו וגו', אז אמרה חתן דמים למולות. כלומר, כשראתה שעם כריתת ערלת בנה הרף ממנו, אז הבינה וידעה שאין זה בשבילה, אלא עיכוב המילה גרם, אז אמרה חתן דמים למולות, ולא בשביל ענין אחר.

ואולי גם חרון ה' שהיה שם, כמו שנאמר (לעיל פסוק יד) ויחר אף ה' במשה וגו', גרם שנהג בו במדת הדין, ואעפ"י שאמר ר"י בן קרחה בזבחים (קב, א) שבחרון זה לא נאמר בו רושם, והובא בדברי רש"י ז"ל שם, וגם רבי יוסי שאמר לו שגם בזו נאמר רושם הלא אהרן אחיך וגו' שהוא יהיה כהן ולא אתה, עכ"פ לא נזכר מאומה עם המילה של בנו ותוצאותיה. י"ל דזה לא בגלל חרון אף ה' ההוא, אלא עיכוב מילת בנו גרם לו, ומ"מ מיצוי הדין ההוא נמשך מאותו חרון רח"ל, שכיון שכבר חרה בו אף ה' אעפ"י שלא עשה רושם, מ"מ כבר היתה מדת הדין מתוחה, ובשעה שהתרשל, מצא בעל חוב לגבות את חובו. עד שהצילתו צפורה בדם מילת בנם, והתקיים בהם בדמייך חיי (יחזקאל טז, ו).