הרב עמאר - בראשית

וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה: (לא, א)

ואונקלוס תרגם, את כל הכבוד - ית כל נכסיא האלֵין. ויונתן בן עוזיאל תרגם, ית כל יקר נכסיא האלין. ולשניהם, כיונו בני לבן. אלא שבתרגום יונתן בן עוזיאל הוסיף תיבת "יקר", שזה תרגום המלה כבוד. ואונקלוס השמיטה. והרשב"ם ז"ל פירש, הכבוד, עוצם ממון, כמו ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב (בראשית יג, ב). עכ"ל. ונראה דהוא מפרש תיבת כָּבֹד הנזכרת כאן, מלשון כָּבֵד בלבד, אשר ענינו הכבדת הממון והעצמתו, ואין כאן ענין של כבוד ויקר, והוא כתרגום אונקלוס.

וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וגו', וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וגו', וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וגו', וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה' עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת. (בראשית כט, לב-לה), וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי, וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן: (ל, א-ב)

ומצינו בדברי רבותינו (ראה ב"ר עא, ז), שרחל אמרה ליעקב, הבה לי בנים, התפלל עלי לפני ה' כשם שעשה אביך לאמך, ויעקב ענה לה, אני איני כאבא, אבא לא היו לו בנים, אני יש לי בנים, וממך מנע ה' ולא ממני. וכן הוא בפירוש רש"י ז"ל (שם).

וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם הַגִּידָה לִּי מַה מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ וגו', וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה: (כט, טו-יח)

ראינו שיעקב אבינו נותן ללבן שלשה סימנים המורים על חפצו לשאת לו לאשה דוקא את רחל בת לבן וכה אמר, אעבודך שבע שנים. א, ברחל. ב, בתך, היינו דוקא רחל בת לבן ולא רחל בת איש אחר. ג, הקטנה, שלא יחליף את שם בתו ויקרא לה בשם אחר, לכן אמר הקטנה, וכן מפורש בדברי רבותינו (ב"ר ע, יז), וכ"כ רש"י ז"ל (שם), וז"ל ברחל בתך הקטנה, כל הסימנים הללו למה, לפי שהיה יודע בו שהוא רמאי. אמר לו, אעבודך ברחל, ושמא תאמר רחל אחת מן השוק. תלמוד לומר, בתך. ושמא תאמר, אחליף ללאה שמה, ואקרא שמה רחל. תלמוד לומר, הקטנה. ואעפ"כ לא הועיל לו, שהרי רמהו. עכ"ל.

וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם, וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה שָׁם שְׁלשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר, וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ, וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם וַיֹּאמְרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנוּ, וַיֹּאמֶר לָהֶם הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר וַיֹּאמְרוּ יָדָעְנוּ, וַיֹּאמֶר לָהֶם הֲשָׁלוֹם לוֹ וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן, וַיֹּאמֶר הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ, וַיֹּאמְרוּ לֹא נוּכַל עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן, עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹעָה הִוא, וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ, וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ, וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ: (כט, א-יב)

וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ, וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים, וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ: (כח, כ-כב)

הנה העולם רגילים לפרש, לחם לאכול וגו', כלומר, שתתן לי לחם, וגם תתן לי את הבריאות שאוכל לאוכלו, וכן תן לי בגד, ולא שיהיה מונח בארון, אלא שאוכל ללבוש את הבגדים שתתן לי, ולצאת ולבא, והוא נכון ויפה.

וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי, וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם: (כח, טז-יז)

יש לומר שבא הכתוב לרמוז בזה לכל איש ואיש שיעורר עצמו, ויתנער מעפר הבלי העולם ורובי טרדות היצר הרע המעסיק את האדם ללא הרף, כדי להטרידו מן העולם, שלא ישאר לו זמן לחשבון נפשו ולהיטיב אחריתו. ומיד כשיקץ משנתו ותרדמת הזמן בה הוא מצוי, יראה מיד כי אכן יש ה' במקום הזה, ולא כל העולם הבל, אלא יש במקום הזה את האפשרות להשיג את ה' ולהתקרב אליו ולדָבְקה בו, ע"י לימוד התורה וקיום מצוותיה, והעולם הזה הוא המקום היחידי בכל הבריאה להישגים כאלה, היום לעשותם ומחר לקבל שכרם (ראה עירובין כב, א וע"ז ג, א ושם ד, ב).

וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ: (כח, יג)

אמרו רבותינו (חולין צא, ב), הארץ אשר אתה שוכב עליה וגו', מאי רבותיה, אמר רבי יצחק מלמד שקפלה הקב"ה לכל ארץ ישראל והניחה תחת יעקב אבינו שתהא נוחה ליכבש לבניו. וכן הוא בדברי רש"י ז"ל. והיינו שהי"ת רמז ליעקב אבינו כי כשם שאדם שולט בד' אמותיו, כך יהא קל לזרעו לכבוש ולשלוט בארץ ישראל.

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה, וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא, וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ: (כח, י-יב)

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה, וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא, וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ: (כח, י-יב)

ורבותינו במדרשים האריכו לבאר את חלומו של יעקב אבינו ע"ה ומשמעותו (ראה חולין צא, ב ובספרי קורח פיסקא ד וב"ר סח, יב ואילך ושמו"ר לב, ז ויק"ר כט, ב ובתנחומא ויצא פ"ב ופרקי דר"א פל"ה ובילקו"ש בראשית רמז קיט).

וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (לו, לא)

בספרי הקבלה כתוב שאלו העולמות שנשברו, והיא שבירת הכלים, שלא יכלו לסבול את זיו אורו הגדול יתברך. ואין להאריך כאן (והדברים ארוכים בכתבי האר"י בהרבה מקומות, וראה בלקוטי תורה סדר וישלח).