הרב עמאר - סולם יעקב - רמז לחיי האדם בעוה"ז

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה, וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא, וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ: (כח, י-יב)

הנה הדברים מופלאים ומלמדים ואין חקר לתכליתם, ונלענ"ד לפרש את הענין בדרך רמז. "ויצא יעקב", היא הנשמה שהיא בחינת יעקב. "מבאר שבע", הוא מקום מושב השכינה תחת כסא הכבוד, כי משם חוצבה באש להבה, והוא באר שבע, שהנשמה שבעה שם מזיו השכינה, ומתעדנת בעידון רוחני והוא לה למנה, ואמנם עתה הנשמה מוצאת בעל כרחה, והוא שנאמר ויצא יעקב מבאר שבע. "וילך חרנה", שבעל כרחה הנשמה יוצאת מעולם שכולו טוב, ובעל כרחה נכנסת לחרון העולם הזה, העולם השפל, ויורדת מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, לגלות מעמקתא ומסתרתא. "ויפגע במקום וילן שם", המקום הוא העולם הזה והאדם שוקע בו בלינה ותרדמה. "כי בא השמש", ששקעה לה השמש העליונה, שהיא נמצאת בסתר המדרגה, והחשך יכסה ארץ, יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה.

ואומרו "ויחלום", לומר, כי מעתה מציאותה הוא בעולם הדמיון והתוהו, שאין בו מציאות כי אם ציור וחלומות, והגם שלעינינו נדמה כי זו היא המציאות, אין זה כי אם לרוב אמנות הציור הנפלא, אשר יתעתע בדמיון האדם, עד שחושב שזו המציאות ולא דבר אחר, אך באמת אין בזה כי אם מראות שוא ואחיזת עינים, שכך ברא יושב שמים, לעטר ולצייר את זה העולם בעדי עדיים, ציור שלא נגעו בו ידים, ונאמר (ש"א ב, ב), אין צור כאלהינו, ואמרו חז"ל (ברכות י, א מגילה יד, א), אין צייר כאלהינו, כי לרוב יופי הציור ושלמותו, יחשבו שזו היא מציאותו, ומתוך כך ישמח האיש בהצלחות העוה"ז, כי נחשבים לו כאמיתיות ממש. ואם יכשל בדבר מה, יצטער ויעצב אל לבו, ובמר יאנח על רוע גורלו, כי לא צלח עליו מזלו, ואין האדם מבין כי הכל הבל, וגם ההצלחות וגם הכשלונות, המה דמיונות, כי הכל חלום. וכבר אמר המשורר הגדול רבי משה אבן עזרא ע"ה (המכונה רבי משה הסלח, ע"ש הסליחות שחיבר), שהעוה"ז הוא חלום גדול, חלום שמתחיל בלידת האדם, ומסתיים בפטירתו, אבל הוא חלום. וכן יסד הקדוש רבינו אמנון בפיוטו שחיי האדם כחלום יעוף.

והנה האדם בעת חלומו, חושב שזו המציאות בלא פקפוק, ופעמים הוא בחלום פחדים ובלהות והוא בהול ומפוחד, ואין מושיע לו, כגון שחולם שתולים אותו, או זורקים אותו מגבהים, ואינו ידוע מה יעשה ולמי יפנה לעזרה, ובתוך זה מעירים אותו לאמר, הגיע זמן ק"ש של שחרית, וקם ורואה את עצמו על מטתו בתוך ביתו, הריהו שמח ושש שכל זה חלום ולא מציאות. ולפעמים הוא חולם בחלומו, שהוא יושב על כסא מלכות, ושרים ורוזנים רצים לקיים כל היוצא מפיו, והוא במלכים יתקלס, ועפרות זהב לו, ובתוך כל זה, בני ביתו מעירים אותו ואומרים לו, קום, הגיע זמנך לצאת לעבודה, והוא פוקח את עיניו והנה חלום. ומתאכזב ומתמרמר, ואומר חבל שכל זה היה רק חלום. אבל בשעת החלום הוא חושב שזו המציאות, וחי את המציאות, ואם היא של שמחה, הוא שמח בה בכל איבריו וגידיו, וכן להיפך אם הוא מצטער הריהו מרגיש את הצער והכאב בכל גופו.

[א"ה - צא וראה מה גדול כחו של חלום, כי הנה ידועים דברי רבנו הרמב"ם בספר המורה (ח"ב סי' מב), שהיאבקות יעקב עם המלאך היתה בחלום ולא בהקיץ, ובא רבינו הרמב"ן ז"ל בפירושו לתורה (פר' וירא בראשית יח, א), והקשה על דבריו, ואמר לא ידעתי למה היה צולע על ירכו בהקיץ ועוד האריך להקשות על שיטת הרמב"ם. והנה בספר שער כבוד ה' להקדוש מוה"ר אפרים אנקאווא ז"ל כתב לתרץ תמיהת הרמב"ן, וכה סיפר, כי פעם אחת היה מהלך בדרך ונזדמן לאיזה פונדק, בא אליו גוי רשע ואיים עליו להכותו, אך לא עשה לו כלום לבסוף, ונסתלק כלעומת שבא. ויהי בלילה בעלות על משכבו חלם והנה אותו גוי רשע בא ומכה אותו, ובבוקר קם וראה והנה במקום שהכהו בחלומו כולו נפוח וכואב, ובזה ישב ענין האבקות יעקב. וזה יורה לך עד כמה יכול חלום לפעול על האדם. יבח"ר].

וכן הוא בחיי העולם הזה, שכל זמן שהאדם כאן, ובונה וסותר, וקונה ומוכר וכו', הריהו חושב שזו המציאות הכי ברורה, ואלו הם החיים, ועל כן הוא מתפעל ומתרגש כל כך מהצלחות העוה"ז ומכשלונותיו, אבל לעתיד לבא בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים (תהלים קכו, א), היינו, כי לעתיד נבין כי בימי חיינו בעוה"ז היינו "כחולמים", כי רק אז נבין שהעוה"ז הוא כחלום ממש רק שהוא חלום ארוך. וממילא, "אז ימלא שחוק פינו" (שם שם, ב), כי כשנשוב להתבונן על מה היינו שמחים, ועל מה היינו מצטערים, נראה שהכל הבל ורעות רוח, ופינו ישחק במלואו, באומרנו, איך התיחסנו כ"כ בצער לדבר פלוני, ואיך שמחנו כל כך בדברים אחרים, כי לעתיד יתבהר המצב, ויוברר מה משקלו האמיתי של כל דבר.

* * *

ואולם עדיין יש הבדל בין חיי העולם הזה, ובין חלום רגיל, שבחלום רגיל בדרך כלל אין בו מציאות כלל. אבל בחיי העולם הזה יש מציאות אחת והיא חשובה מאד, והיא קיום המצות ולימוד התורה, שאין מקום אחר לקיומם, אלא בעוה"ז בלבד, וזה סוד קיום העולמות כולם, ולזה מכוון מאמר הכתוב, ויחלום והנה סולם וגו'. ויחלום, כלומר שאחר שיצאה הנשמה מבאר שבע, ובאה חרנה הוא העולם הזה וכנ"ל, עמד הצדיק והתבונן וראה, שבעצם כל חיי העולם הזה הם בחינת חלום בלבד, וחיפש למצא אם יש דבר מה מציאותי בעולם הזה, וראה, והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, שבמרכז החלום הגדול הזה, יש מציאות אמיתית וקיימת, והיא הסולם, והגם שהוא מונח ארצה, מ"מ ראשו מגיע השמימה, שהוא עולה ומתרומם מעל הדמיונות של העולם הזה.

ואולי יש לפרש עוד על פי מה שנאמר (קהלת א, ג), מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש. ואמרו חז"ל, תחת השמש אין יתרון, אבל מעל השמש יש יתרון (ראה הלשון בשבת ל, ב וראה פסיקתא דר"כ ח, א). ואפשר שראשו של הסולם המגיע השמימה, הוא למעלה מן השמש, ועל כן יש בו יתרון על דמיונות העולם הזה.

* * *

"והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו", אלו המלאכים הנבראים ממעשי בני אדם, כמאמרם ז"ל באבות (ד, יא), רבי אליעזר בן יעקב אומר, העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד, והעובר עברה אחת קונה לו קטגור אחד. ע"כ. ואלו הן המלאכים העולים ויורדים בו, שנבראו ממעשיו של כל אחד, ועולים להביא את המעשים הטובים שלנו לפני הקב"ה, וחוזרים ומביאים את השפע הראוי מאותם מעשים לעושיהם, וזה הטעם שכתוב, עולים ויורדים בו, ולכאו' קשה כי היה צריך להקדים ירידתם לעליתם, שכן מקומם הוא בשמים, ומשם יורדים אל הארץ ורק אחרי כן עולים שוב, אמנם לפי מה שנתבאר אתי שפיר, כי מדובר במלאכים הנוצרים ממעשיהם של בני אדם, ולכן בתחילה הם עולים להביא את אותם מעשים למעלה, ואח"כ יורדים עם השפע האלהי שניתן למעלה עבור כל מצוה ומצוה. ואם חלילה האדם עושה מעשים רעים, וברא במעשיו משלחת מלאכים רעים רח"ל, הרי שהם מורידים לו מלמעלה כפי מעשיו, ומורידים גזירות ואסונות רח"ל. וזהו עולים ויורדים בו, שתלוי "בו", כלומר באדם הבורא את המלאכים ע"י מעשיו, כי השפע העליון בא לאדם לפי מעשיו, אם טובים אם רעים, והכל תלוי בו.

ואולי לזה כיון יעקב אבינו ע"ה באומרו (בראשית כח, טז), "אכן יש ה' במקום בזה", שגם במקום הזה שהוא עולם הדמיון והתוהו, גם בו יש קרבת אלהים. וגם בו אפשר להשיג דרגות גבוהות כמו שהשיג יעקב אבינו ע"ה שנאמר בו (שם שם, יג), "והנה ה' נצב עליו", ופירש רבינו הקדוש בעל אור החיים שם וז"ל, "והנה ה' נצב עליו", ירמוז גם על יעקב, על דרך אומרם ז"ל (ב"ר מז, ו), האבות הם מרכבה לשכינה, ולהיות שהוא רגל רביעי, יאמר בדיוק "נצב עליו", יותר מעל אברהם ויצחק, כי הוא עיקר העמדת הכסא. עכ"ל.

ולפי מה שנתבאר יש לומר שע"י הסולם האמור מתברר, שהכל בנוי ועומד על מעשה האיש הישראלי כי ישראל יכולים ע"י מעשיהם להגדיל את הכח האלהי בעולם הזה השפל, ולהרחיב את גבולות הקדושה, ולעשות את הארץ היבשה והצחיחה, למקום של רוחניות והתעלות, ודבקות בה'. ע"י תורה ומצות ומעשים טובים.

(ערש"ק ויצא ו' כסלו התשס"ה)