וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי, וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם: (כח, טז-יז)
יש לומר שבא הכתוב לרמוז בזה לכל איש ואיש שיעורר עצמו, ויתנער מעפר הבלי העולם ורובי טרדות היצר הרע המעסיק את האדם ללא הרף, כדי להטרידו מן העולם, שלא ישאר לו זמן לחשבון נפשו ולהיטיב אחריתו. ומיד כשיקץ משנתו ותרדמת הזמן בה הוא מצוי, יראה מיד כי אכן יש ה' במקום הזה, ולא כל העולם הבל, אלא יש במקום הזה את האפשרות להשיג את ה' ולהתקרב אליו ולדָבְקה בו, ע"י לימוד התורה וקיום מצוותיה, והעולם הזה הוא המקום היחידי בכל הבריאה להישגים כאלה, היום לעשותם ומחר לקבל שכרם (ראה עירובין כב, א וע"ז ג, א ושם ד, ב).
וזה אמרו "ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה", אלא ש"אנכי לא ידעתי", משום שהייתי שקוע עמוק עמוק בשינה, וע"כ לא ידע ולא היה מודע היכן הוא, ומה חובת האדם בעולמו, כי מרוב טרדות ורדיפת הבלי העולם, אינו חושב כלל.
ואם יקיץ משנתו ויעמיק להתבונן כראוי, ירגיש בושה גדולה ויראה רבה מפני ה' והדר גאונו, והוא שנאמר בפסוק שאחריו, "ויירא ויאמר", ראה מה נותנים לנו קיום התורה והמצוות, הלא "אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים", שע"י הזכויות והמצוות זוכה שנפתחים לו שערי שמים לרווחה ונשמתו תתעדן בחלק הצפוי לצדיקים בעוה"ב.
ורבינו יעקב בעל הטורים ז"ל כתב, "ויקץ יעקב משנתו ויאמר", ס"ת "צבור" שאין תפלתו של אדם נשמעת אלא בצבור. "משנתו", קרי ביה "ממשנתו", מתוך שהוא הוגה בתורה ביום, גם בלילה לא שכב לבו מלהגות בה בחלומו, ע"כ. והדברים נפלאים.