הרב עמאר - מדוע הקשה הי"ת את לב פרעה ושוב הענישו

וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים, וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם. (ז, ג-ה)

כתב רבינו אברהם ן' עזרא ע"ה, וז"ל, יש לשאול אם השם הקשה את לבו, מה פשעו ומה חטאו, והתשובה כי השם נתן חכמה לאדם, ונטע בלבו שכל לקבל כוח עליון להוסיף על טובתו, או לחסר מרעתו, וזה אפרש בפרשת כי תשא, בפסוק מי יתן והיה לבבם זה (דברים ה, כו), והנה טעם "אקשה את לבו", למען רבות מופתי. ורבי ישועה אמר כי טעם "אקשה את לבו" לסבול המכות, ולא דיבר נכונה. עכ"ל.

וכונת רבינו הראב"ע ז"ל, שאין בזה שלילת הבחירה, כי השם נתן חכמה לאדם, ואם ינהג בחכמה ובהשכל לבחור בטוב, לעולם לא יבא למדה זו, ופרעה לא בא למדה זו עד שקלקל מעשיו והביא את זה על עצמו, או מצד עונש, או מצד שהוא עצמו עדיין רוצה להשחית ולהרע לישראל, אלא שכשל כח סִבְלו, ולכן הי"ת הכביד את לבו. זה הנלע"ד בהבנת דבריו ז"ל.

והרמב"ן ז"ל כתב, ועוד שם (שמות רבה יג, ד) כי אני הכבדתי את לבו, א"ר יוחנן מכאן פתחון פה למינים, לומר לא היתה ממנו שיעשה תשובה. א"ר שמעון בן לקיש יסתם פיהם של מינים, אלא אם ללצים הוא יליץ (משלי ג, לד), מתרה בו פעם ראשונה, ושניה, ושלישית, ואינו חוזר בו, והוא נועל בו דלת מן התשובה, כדי לפרוע ממנו מה שחטא. כך פרעה הרשע, כיון ששיגר הקב"ה אצלו חמשה פעמים ולא השגיח על דבריו, א"ל הקב"ה אתה הקשית את ערפך והכבדת את לבך, הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך. והנה פירשו בשאלה אשר ישאלו הכל, אם השם הקשה את לבו, מה פשעו. ויש בו ב' טעמים, ושניהם אמת. האחד הוא, שפרעה ברשעו אשר עשה לישראל רעות גדולות חינם, נתחייב למנוע ממנו דרכי תשובה, כאשר באו בזה פסוקים רבים בתורה בנביאים ובכתובים, ולפי מעשיו הראשונים נדון. והטעם השני, כי היו חצי המכות עליו בפשעו, כי לא נאמר בהם רק ויחזק לב פרעה (שמות ז, יג ושם שם כב ום ח, טו), ויכבד פרעה את לבו (שמות ח, כח ושם ט, ז), הנה לא רצה לשלחם לכבוד השם, אבל כאשר גברו המכות עליו ונלאה לסבול אותם, רך לבו ונמלך לשלחם מכובד המכות, לא לעשות רצון בוראו, ואז הקשה השם את רוחו, ואימץ את לבבו, למען ספר שמו כענין שכתוב (יחזקאל לח, כג), והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וגו'. ואשר אמר קודם המכות (שמות ד, כא), ואני אחזק את לבו ולא ישלח אתכם, יודיע למשה את העתיד להעשות בו במכות האחרונות וכו', עכ"ל.

נמצא דבמדרש כבר עמדו על קושיות אלו, שהיו שואלים בהם כבר מאז ומקדם, ואעפ"י שהיה מקום לחשוב שנחלקו בזה רבי יוחנן וריש לקיש, נראה יותר ששניהם מסכימים לדבר אחד, וריש לקיש בא לפרש מה שסתם רבו רבי יוחנן, ורבי יוחנן עורר הענין באומרו מכאן פתחון פה למינים שיטענו שמהשמים מנעו אותו מלשוב בתשובה, וגם הוא הדגיש שיש בזה פתחון פה למינים בלבד, ולא שיש בזה ממשות של טענה. ואפשר שהעלה הענין וסותם פיהם של המינים. ומפרש הרמב"ן ז"ל ששתי תשובות אמיתיות אמרו לנו בזה, הראשונה היא, שחלק מהשכר והעונש שהקב"ה משלם לאיש כמעשהו, ואשר הוא מעיקרי אמונתנו, שהקב"ה משלם שכר טוב לעושי רצונו, ומעניש לעוברי רצונו, יש בו עוד סוג אחר של גמול, שאם עושה רצון המקום וחפץ במצוותיו, הקב"ה מסייעו לעשות עוד מצוות וללמוד תורה, ומצוה גוררת מצוה (אבות ד, ב), והבא ליטהר מסייעין אותו (שבת קד, א), ועולה מחיל אל חיל, שאלמלי הקב"ה עוזרו אינו יכול לו (סוכה נב, ב), וכשרואה שהאדם מתאמץ ומשתדל באמת, הוא מושיט לו יד ימינו ותומכו ומסיעו, ומקרב לו כל האפשרויות להגדיל תורה ולהרבות מצות כחפצו הטוב. והבא ליטמא פותחין לו (שבת קד, א), ומניחים לו להתהלך מדחי אל דחי רח"ל. ובדרך כלל אין נועלין דרך התשובה כנגדו.

אך יש מי שמרבה לחטא ולפשוע ועונשו הוא גדול כל כך עד שסותמים נגדו, וכדרך שאמרו, המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה (אבות ה, יח), ואפשר דאין נועלים לגמרי, רק מונעים ממנו את הסיוע הניתן לעושי רצונו, וממילא מלאכת התשובה תהיה קשה וכבדה מאד, אך אם יתעקש ויתאמץ באמת, עדיין יוכל להשיגה, וזה שאמרו, "אין מספיקין בידו", ובמקרה זה שהרשע הזה הפלא פשעיו וחטאיו לבלי חוק, כנגד עם ישראל ומירר חייהם בעבודה ללא מדה, ושפך דם נקיים של תינוקות במיתות משונות, וקרע ושבר לב הוריהם ומכריהם, ולא הניח ידו מכל רעה אפשרית, ומלבד כובד עוונו וחומרתו כי רבה מאד, יש בזה גם חילול ה' נורא, אם לא יקבל עונשו בגילוי ובפירסום, תחת אשר עינה והרג בישראל לעיני כל העולם, וכל זה לעם הנמצא תחת ידו ועובד אותו באמונה, וה' התרה בו פעמים רבות, והוא המשיך בדרכו במרד ובמעל, ושב והתרה בו קודם כל מכה ומכה, ע"י משה נאמן ביתו, אך הוא הכביד את לבו וחיזקו בדברי כפירה וברשע להתעולל, ובמקום לשלח את בני ישראל, הכביד עולו עליהם, והרבה גזרות רעות כנגדם בלא מעצור. ולכך כאשר רצה הוא לחדול מעקשותו, הקב"ה מנעו מכך, כי זה היה עונשו על כל אשר עשה, למונעו מן הטוב והמועיל.

ומיהו גם בעונש זה, אין בזה שלילת הבחירה לגמרי, כי אם קושי גדול, מחמת הסתרת פנים נוראה כלפיו, דבר שהוא עשה בעצמו, בפשעיו וחטאיו הרבים שכל עבירה עושה מחיצה בינו ובין ה', וכריבוי חטאיו כן התעצמו והתחזקו המחיצות המפרידות בינו לבין קונו, והם המונעות אותו מלשוב אל ה'. אמנם גם במקרה זה אם היה מכניע לבו לפני ה' באמת ובתמים, והיה מודה על זדוניו ועל גאותו כלפי ה' וכלפי עמו, בפומבי, אפשר שהיה נענש כראוי, אך היתה לו תוחלת לתקן, ואפשר שהי"ת היה מוציא את בניו בדרך אחרת, שגם בה יש קידוש ה' כראוי, ושיהיה גם לבני ישראל ההזדמנות להכין אותם לקראת מתן תורה, ולצרפם ולזככם שיהיו עם סגולה וגוי קדוש.

אך הרשע הזה לא הכניע את לבו לפני ה', ולא שינה מגאותו, רק המשיך בנסיונותיו לדכאות נפשות טהורות וקדושות, בדרכו הנפשעת והאכזרית, בחושבו שעל ידי זה ישתקעו בעמלם וישכחו את דרישתם לצאת לחרות. ועל כן הקב"ה הוסיף לחזקם ולהרבות אותות ומופתים, למען נדע כי ה' בקרב הארץ.

עוד כתב הרמב"ן ז"ל שיש טעם אחר, שכאשר גברו המכות עליו ונלאה לסבול אותם, ונמלך לשלחם, היה רק מפני כובד המכות, ולא כדי לעשות רצון ה' ב"ה, וכנזכר בלשונו.

ויש בדברים אלו עוד טעם אחר, שהקב"ה הכביד לבו, כי לא שינה דעתו באמת, אלא הוא עודנו במרדו, רק כשל כוח סבלו, ובדרך שהוא רוצה ללכת, ה' הוליך אותו בה, ע"י שחיזקו והכביד לבו, למען רבות אותות ומופתים בו ובעמו כראוי להם, ולמען נספר באזני בנינו ובני בנינו על השגחת ה' בעולמנו, ויראו אותו כל אפסי ארץ.

וגם לדרך זו אין כאן שלילת הבחירה ע"י ה', כי אם הולכת האדם בדרך שבה בחר ללכת, כי הוא בוחן לבות וכליות, ויודע תעלומות לב, וראה והביט שפרעה לא התחרט ולא שב בתשובה, רק כשל כוחו הטבעי. והיות ורצונו האמיתי הוא להמשיך ברשעו, ה' איפשר לו להמשיך בדבר זה.

והנה כל זה הודיע ה' למשה מראש ומעיקרא, כי הוא יודע תעלומות והכל גלוי לפניו, ואעפ"י שיש בחירה ביד האדם לבחור דרכו בעצמו, והרשות נתונה לו, מ"מ יודע האל מחשבות האדם ודרכיו, וגלויים לפניו כל נתיבי בינתו ושרשי רצונותיו, ואין נעלם ממנו דבר, וגם זה איננו סותר לאמיתות הבחירה שניתנה לאדם לבחור טוב או רע, וידיעתו של הקב"ה לא כידיעתנו היא, וחכמתו שונה מחכמתינו, כי לא מחשבותי מחשבותיכם אמר ה' (ישעיה נה, ח), ופירש המלבי"ם ע"ה, דאין הכונה שמחשבתו יתברך גדולה ועמוקה הרבה הרבה יותר משלנו, דגם בין בני אדם יש הבדלים גדולים בין מחשבתו של חריף גדול מאד, ובין מחשבתו של בעל דעתא קלישתא, אלא הכונה שאין זה אותו סוג של מחשבה, אלא הוא ענין אחר לגמרי, שונה בתכלית השינוי מהמחשבה הידועה לנו, ואין בנו הכוח לתאר או להשיג אפס קצהו של אותו סוג מחשבה, לא כמחשבותי מחשבותיכם, ובודאי לא כחכמתו חכמתנו וכו'. ולכן הקושיא מתחילה רק בדרך ההבנה שלנו, בדרך שבה אנו יודעים וחושבים ומבינים וכו'. אך אם היינו יכולים להשיג אפילו שמץ מהבנת דרכי חשיבתו האמיתית של הי"ת, לא היה קשה לנו דבר בזה כלל וכלל. וכבר עמד הנשר הגדול רבינו הרמב"ם ז"ל בזה בהלכות תשובה פ"ה הלכה א' שכתב וז"ל, רשות כל אדם נתונה לו, אם רצה להטות עצמו לדרך רעה, ולהיות רשע הרשות בידו. וע"ש שהאריך בענין זה. ושם בהלכה ב' כתב, אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי האומות, ורוב גולמי בני ישראל, שהקב"ה גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע וכו'. ושם בהלכה ג' כתב, ועיקר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצוה, שנאמר (דברים ל, טו), ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע. ובהלכה ד' כתב, אילו היה האל גוזר על האדם להיות צדיק או להיות רשע וכו', ומה מקום היה לכל התורה כולה, ובאיזה דין ואיזה משפט נפרע מן הרשע או משלם שכר לצדיק וכו'. וע"ש בהלכה ה' שהעלה השאלה הנ"ל בלשונו הזהב, וז"ל, שמא תאמר והלא הקב"ה יודע כל מה שיהיה קודם שיהיה, ידע שזה צדיק או רשע או לא ידע, אם ידע שהוא יהיה צדיק אי אפשר שלא יהיה צדיק, ואם תאמר שידע שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע, הרי לא ידע הדבר על בוריו. דע שתשובת שאלה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה, אבל צריך אתה לידע ולהבין בדבר זה שאני אומר, כבר ביארנו בפרק שני מהלכות יסודי התורה, שהקב"ה אינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו, כבני אדם שהם ודעתם שנים, אלא הוא יתברך שמו ודעתו אחד, ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו, וכשם שאין כח באדם להשיג ולמצוא אמיתת הבורא, שנאמר (שמות לג, כ), כי לא יראני האדם וחי, כך אין להשיג ולמצא דעתו של הבורא. הוא שהנביא אומר (ישעיה נה, ח), כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכי נאם ה'. וכיון שכן הוא אין בנו כוח לידע היאך ידע הקב"ה כל הברואים ומעשיהם, אבל נודע בלי ספק שמעשה האדם ביד האדם ואין הקב"ה מושכו ולא גוזר עליו לא לעשות כך ולא שלא לעשות כך, ולא מפני קבלת הדת בלבד נודע דבר זה, אלא בראיות ברורות מדברי חכמה, ומפני זה נאמר בנבואה, שדנין את האדם על כל מעשיו כפי מעשיו אם טוב אם רע, וזה העיקר שכל דברי הנבואה תלויין בו, עכל"ה. ועיין בהשגת הראב"ד ז"ל על זה ומה שיישב מרן ז"ל בכסף משנה.

ושוב ראיתי שכל מה שכתבתי לבאר בדעת הראשונים הנ"ל, הכל כתוב ומבואר באר היטב בדברי רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בהלכות תשובה (פ"ד ה"א) וז"ל, עשרים וארבעה דברים מעכבים את התשובה, ארבעה מהן עוון גדול, והעושה אחד מארבעתן, אין הקב"ה מספיק בידו לעשות תשובה לפי גודל חטאו. ואלו הן המחטיא את הרבים וכו'. ובהלכה ב' (שם) כתב, ומהן חמשה דברים הן נועלין דרכי התשובה בפני עושיהן, ואלו הן וכו'. עו"כ שם בהלכה ג', ומהן חמשה דברים העושה אותן אי אפשר לו שישוב בתשובה גמורה, לפי שהן עוונות שבין אדם לחבירו וכו'. ועיין עוד מזה בהלכה ד' וה'. עו"כ (שם ה"ו) וז"ל, כל אלו הדברים וכיו"ב, אע"פ שמעכבין את התשובה, אינן מונעין את התשובה, אלא אם עשה אדם תשובה מהן, הרי זה בעל תשובה, ויש לו חלק לעולם הבא. עכ"ל.

והן הן הדברים שכתבתי משם הראב"ע ורמב"ן ז"ל, דיש בכוח העבירות לעכב התשובה, והוספתי שם דמ"מ לא שוללים ממנו את הבחירה, ויכול עדיין לשוב בתשובה, אלא שבמקרה כזה, צריך התאמצות גדולה, כדי להשיג התשובה. ואעפ"י שפרעה חטא בחטאים אחרים, לא באלו הנזכרים ברמב"ם, מ"מ חטאיו של פרעה גדולים וכבדים הם לאין ערוך מכל העונות הנזכרים בזה.

ועיין עוד שם (הלכות תשובה פ"ו ה"ג) שכתב הרמב"ם וז"ל, ואפשר שיחטא האדם חטא גדול, או חטאים הרבה, עד שיתן הדין לפני דיין האמת, שיהיה הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה מרצונו ומדעתו, שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו, כדי שימות ויאבד בחטאים שעשה. הוא שהקב"ה אומר ע"י ישעיהו (ישעיה ו, י), השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו, וכן הוא אומר (דהי"ב לו, טז), ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו, ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא. כלומר, חטאו ברצונם והרבו לפשוע, עד שנתחייבו למנוע מהם התשובה, שהיא המרפא. לפיכך כתוב בתורה (שמות ד, כא), ואני אחזק את לב פרעה, לפי שחטא מעצמו תחלה והרע לישראל הגרים בארצו, שנאמר (שמות א, י) הבה נתחכמה לו וגו', נתן הדין למנוע ממנו התשובה, עד שנפרעין ממנו, לפיכך חזק הקב"ה את לבו. ולמה שולח ביד משה ואומר לו, שלח ועשה תשובה. וכבר אמר לו הקב"ה שאין אתה משלח, שנאמר (שמות ט, ל), ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מפני ה' אלהים. ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראתך את כחי ולמען ספר שמי בכל הארץ (שם שם, טז). כדי להודיע לבאי עולם, שבזמן שהקב"ה מונע התשובה לחוטא, אינו יכול לשוב אלא ימות ברשעו שעשה בתחלה ברצונו. וכן סיחון וכו'. וכן הכנעניים וכו', וכן ישראל בימי אליהו, לפי שהרבו לפשוע מנע מאותן הרבים תשובה, שנאמר (מ"א יח, לז), ואתה הסבות את לבם אחורנית, כלומר מנעת מהם התשובה. נמצאת אומר שאין האל גוזר על פרעה להרע לישראל, ולא על סיחון לחטוא בארצו, ולא על הכנעניים להתעיב, ולא על ישראל לעבוד ע"ז, אלא כולם חטאו מעצמן, ונתחייבו כולן למנוע מהן התשובה. עכ"ל הטהור.

ועיין עוד שם מהלכה ד' והלאה בענין שמתפללים שה' יעזרנו על דרך האמת, כמ"ש דוד הורני ה' דרכך וכו'. וכתב עוד, והלא כתוב בתורה (בראשית טו, יג), ועבדום וענו אותם, הרי גזר על המצריים לעשות רע וכו', וכן המצריים כל אחד ואחד מאותן המיצרים והמריעין לישראל, אילו לא רצה להרע להם הרשות בידו, שלא גזר על איש ידוע, אלא הודיעו שסוף זרעו להשתעבד בארץ לא להם, וכבר אמרנו שאין כח באדם לידע היאך יֵדע הקב"ה דברים שעתידים להיות, עכ"ל.

נמצא שכל הדברים דלעיל כתובים בפירוש בדברי הרמב"ם ז"ל, ולא רק כפירוש ודרוש ורעיון, אלא פסקם כהלכות סדורות ופסוקות שאינן מתחלפות לעולם, ובעל הטורים כתב, "עם עקש תתפתל" (תהלים יח, כז), בגימטריא, מלך מצרים.