הרב עמאר - שמות

וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: (שם)

וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: (שם).

רש"י ז"ל בויקרא (כד, ב) כתב דשלשה שמנים הם שיוצאים מן הזית, הראשון קרוי "זך", וכמו שמפורש במנחות ובתורת כהנים, ואין צריך שמן ראשון אלא למנורה שנאמר בו "זך".

וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: (כז, כ)

בדרך כלל נאמר בכתובים ויאמר ה' אל משה לאמר, או לשון קרוב לזה, ואחר כך, אומר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם וגו'. וכאן מדבר אליו תיכף ומיד, ולא מזכיר שמו של משה. ולא עוד אלא בכל פרשת תצוה לא מוזכר שמו של משה. ורבינו יעקב בעל הטורים ע"ה, עמד ע"ז, וכתב שבכל החומש משעה שנולד משה, אין סדר שלא הזכירו בה. ובזה הסדר לא הזכירו, וכתב הטעם משום שאמר, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת (להלן לב, לב), ובגמ' (מכות יא, א), אמרו שקללת חכם אפילו על תנאי היא באה, ונתקיים בזה. (שלא נזכר שמו בסדר זה).

וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם: (לא, יג)

רש"י ע"ה כתב, "ואתה דבר", ואתה אעפ"י שהפקדתיך לצוותם על מלאכת המשכן, אל יקל בעיניך לדחות את השבת מפני אותה מלאכה. והכונה היא מהסמיכות של שבת לפרשת המשכן. והנה רש"י כתב עוד בהמשך פסוק זה, אך את שבתתי תשמרו, אעפ"י שתהיה רדופין בזריזות המלאכה, שבת אל תדחה מפניה, כל אכין ורקין, מיעוטין, (ןמקורו בר"ה יז, ב) למעט שבת ממלאכת המשכן. עכ"ל.

רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה, וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה, לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחשֶׁת: (לא, ב-ד)

כתב הרמב"ן ז"ל, ראה קראתי וכו', ולכן אמר ה' למשה שיראה הפלא הזה, וידע כי הוא מלא אותו רוח אלהים לדעת כל אלה בעבור שיעשה המשכן וכו', ולכבודו בראו, כי הוא קורא דורות מראש. (ישעיה מא, ד) וכו'. ועוד אמרו (ברכות נה, א), יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ. והענין כי המשכן ירמוז באלו, והוא היודע ומבין סודו. עכ"ל.

וְהַקְּטֹרֶת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּמַתְכֻּנְתָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לְךָ לַה', אִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כָמוֹהָ לְהָרִיחַ בָּהּ וְנִכְרַת מֵעַמָּיו: (ל, לז-לח)

וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה, וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ: (ל, לד-לה)

מעשה הקטורת ופיטומה ידועים ומפורשים בברייתא בכריתות (ו, א ואילך), ת"ר פיטום הקטורת כיצד וכו' והיא שגורה בפי כל אדם. ושם נאמר ואחד עשר סמנים היו בה, ואלו הן, הצרי, והצפורן, החלבנה, והלבונה, מור, וקציעה, ושבולת נרד, וכרכום, קושט, קילופה, קנמון. וצריכים להבין דבפסוקים אלו נזכרו רק נטף ושחלת וחלבנה ולבונה זכה, והם ארבעה, ומנין למדו חז"ל שאחד עשר סמנים היו בה. ולזה אמרו בגמרא שם, והובא ברש"י ז"ל כאן סמים ולבונה זכה, מכאן למדו רבותינו י"א סממנין נאמרו לו למשה בסיני, (בפסוק זה נכתבה תיבת סמים שתי פעמים), סמים ראשונה הם שני סמנים, (דמיעוט רבים שנים). נטף, ושחלת, וחלבנה. ג' ועם שני סמנים הנז' הרי חמשה, וחזר וכתב סמים, לרבות עוד כמו אלו, הרי עשרה, ולבונה הרי י"א. וע"ש בשפתי חכמים אות ס'

וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר, וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְקִנְּמָן בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם וּקְנֵה בֹשֶׂם חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, וְקִדָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ וְשֶׁמֶן זַיִת הִין, וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ רֹקַח מִרְקַחַת מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה, וּמָשַׁחְתָּ בוֹ אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת אֲרוֹן הָעֵדֻת, וְאֶת הַשֻּׁלְחָן וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמְּנֹרָה וְאֶת כֵּלֶיהָ וְאֵת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת, וְאֶת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ, וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְהָיוּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִקְדָּשׁ, וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּמְשָׁח וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם לְכַהֵן לִי, וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי לְדֹרֹתֵיכֶם, עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ לֹא תַעֲשׂוּ כָּמֹהוּ קֹדֶשׁ הוּא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, אִישׁ אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר וְנִכְרַת מֵעַמָּיו: (ל, כב-לג)

וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר, וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְקִנְּמָן בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם וּקְנֵה בֹשֶׂם חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, וְקִדָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ וְשֶׁמֶן זַיִת הִין: (ל, כב-כד)

מׂר, כתב הראב"ע ז"ל שהגאון תרגמה מושׂ'ק, והנה איננו מן העצים, אע"פ שיש לו ריח טוב, אולי בעבור זה הפרידו הכתוב מהבשמים, כי כתב (שה"ש ה, א), אריתי מורי עם בשמי, והנה הוא מלוקט, ואומרים המביאים אותו, שהוא נעשה בגרון הצבי, והנה כתוב וידי נטפו מור, אולי כן הוא בהיותו לח. עכ"ל

וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר, וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחשֶׁת וְכַנּוֹ נְחשֶׁת לְרָחְצָה וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם, וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם, בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַה', וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ וְהָיְתָה לָהֶם חָק עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדֹרֹתָם: (ל, יז-כא)