הרב עמאר - נקיות הדעת

וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: (שם).

רש"י ז"ל בויקרא (כד, ב) כתב דשלשה שמנים הם שיוצאים מן הזית, הראשון קרוי "זך", וכמו שמפורש במנחות ובתורת כהנים, ואין צריך שמן ראשון אלא למנורה שנאמר בו "זך".

וגם כאן כתב רש"י ז"ל בד"ה כתית, וז"ל הזיתים היה כותש במכתשת, ואינו טוחנן בריחים כדי שלא יהא בו שמרים, ואחר שהוציא טפה ראשונה מכניסן לריחים וטוחנן, והשמן השני (שאחר הטחינה) פסול למנורה וכשר למנחות, שנאמר כתית למאור ולא כתית למנחות (מנחות סו, א). עכ"ל.

ושמעתי מהגה"צ רבי צבי ברוידא ע"ה אב"ד פ"ת, שאמר בשם (אח סבו) הגרש"ז ברוידא ע"ה הסבא מקלם, שעמד על ענין זה ושאל למה החמירה תורה בשמן של המנורה, שלא יהיה בו אפילו גרגיר של שמרים, אע"פ שהוא למאור ולא לאכילה, ואסרה בו גם מה שמותר במנחות שהם נאכלים.

ותירץ דכיון דאור המנורה רומז לאורה של תורה, ומנורה עומדת בדרום, וחז"ל אמרו (ב"ב כה, ב), הרוצה להחכים ידרים, ע"כ החמירה בו תורה שיהיה זך ונקי לגמרי יותר מהשמן הנאכל במנחות, ללמדנו כמה יש ליזהר בנקיות הדעת, שמעט אבק כל שהוא בדעת, הוא חמור מאד, שכל פסול או פגם במחשבתו של אדם יכולה להביא לידי מכשולות במעשה האדם, כי כל מעשיו של אדם נמשכים מן הדעת שהוא יסוד ושורש לכל המעשים הן לטוב והן למוטב, וכשיש פגם במעשה, הפגם הוא באותו ענין בלבד. אבל פגם כל שהוא בדעת, דין דינא דגרמי למעשים רבים שיהיו רעים וקשים רח"ל, ולזה לימדתנו התורה, שכל שנוגע לדעת צריך נקיות וזהירות גדולה במיוחד גם יותר מאכילה. וש"י, (א"ה יבח"ר, אל זה יכונו דברי רבותינו יומא כט, א הרהורי עבירה קשים מעבירה, כי ההרהור פוגם בדעת יותר מן העבירה שנעשית באבר אחד בלבד. וזהו שבחם של נקיי הדעת שבירושלים שדעתם נקיה וכל מעשיהם המשתלשלים מן הדעת מיושרים בתכלית).