הרב עמאר - פרשת ויגש

אֵלֶּה בְּנֵי לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם וְאֵת דִּינָה בִתּוֹ וגו': (מו, טו)

ופירש"י ז"ל, אלה בני לאה וגו' ואת דינה בתו, הזכרים תלה בלאה [שנא' בני לאה], והנקבות תלה ביעקב, [שנא' ואת דינה בתו], ללמדך, אשה מזרעת תחילה יולדת זכר. איש מזריע תחילה יולדת נקבה. עכ"ל. ומקור הענין בדברי רבותינו במסכת נדה (לא, א).

וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית: (מו, י)

ופירש"י ז"ל בן הכנענית בן דינה שנבעלה לכנעני וכו'. ומקור הדברים בדברי רבותינו (ב"ר פ, יא).

ויש ללמוד מזה כמה צריך האדם להזהר בעניני יוחסין. ולא יקל ראש בחשיבותם, ולא יתפתה ללכת אחר תאות לבו ולשאת אשה שאינה מיוחסת ואינה הוגנת ואינה ראויה לו, שהרי דינה, בתו של יעקב אבינו ע"ה היתה, ובתה של לאה אמנו היתה, והיא אחותם של השבטים שבטי י-ה, ונלקחה באונס אל בית שכם בן חמור אשר עינה אותה, ועם כל זה נשאר הדבר לדראון עולם, עד שנכתב בתורה, ושאול בן הכנענית.

וַיָּקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם וְאֶת טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה לָשֵׂאת אֹתוֹ: (מו, ה)

יש לומר בזה, שאם עד עתה היה יעקב הולך למצרים רק מפני אהבתו לבנו וגעגועיו עליו אשר רבו כמו רבו, ולא יכול עוד להתאפק. הרי מעתה אחרי החזון הנורא, שנגלה אליו האלהים במראות הלילה והבטיחו לרדת עמו למצרים. מעתה שמח יעקב וקם ונתעודד, בכחות חדשים, ובהתרוממות הנפש, כי עתה קיבל אישור וחיזוק מאת הי"ת על מעשיו.

אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ: (מו, ד)

וקשה שהרי לא מצינו שעלה יעקב לארץ ישראל, אלא מת במצרים. ולכן פירש רש"י ז"ל, גם עלה, שנקבר עם אבותיו, במערת המכפלה. עכ"ל. וכן הוא בפירוש רבינו אברהם אבן עזרא ז"ל, וז"ל וטעם אעלך גם עלה, שיקבר בארץ ישראל. עכ"ל. וכן פירש הרשב"ם ז"ל.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי, וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם: (מו, ב-ג)

אשרי העם שככה לו, ואשרי האיש אשר מקריב קרבן ומתחנן לפני קונו, ומיד נענה, וה' נגלה עליו בבירור, ואומר לו, תפילתך התקבלה, אל תירא מרדת מצרימה, כלומר אם מן הירידה אתה מתיירא, אין לך מה לירא עוד, כי אנכי ארד עמך מצרימה, ואנכי אעלך גם עלה.

וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק: (מו, א)

ופירש"י ז"ל, חייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו. לפיכך תלה ביצחק ולא באברהם. עכ"ל. ורשב"ם ז"ל פירש, שעשה שם יצחק מזבח בבאר שבע, כשנגלה לו הקב"ה כמו שנאמר בפרשת אלה תולדות יצחק, ועשה גם הוא שם זבחים, כמו שעשה אביו. עכ"ל.

וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת: (מה, כח)

כתב הרשב"ם ז"ל, וז"ל, ואני הצעיר שמעתי, רב עוד יוסף בני חי, אתם אומרים עוד יוסף חי, וכי הוא מושל, רב לי במה שהוא עדיין חי אפילו אינו מושל, אלכה ואראנו בטרם אמות וכו'. עכ"ל.

וַיְשַׁלַּח אֶת אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וגו: (מה, כד)

צריכים להבין מהו שאמר הכתוב וישלח את אחיו, שלכאורה הוא לשון מיותר, כי מה לו להאריך בזה. ורבינו עובדיה ספורנו כתב, פטרן ונתן להם רשות, כמו שלחני כי עלה השחר (בראשית לב, כז). וכן, שלחני ואלכה לאדוני (שם כד, נו). עכ"ל.

לְכֻלָּם נָתַן לָאִישׁ חֲלִפוֹת שְׂמָלֹת וּלְבִנְיָמִן נָתַן שְׁלשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְחָמֵשׁ חֲלִפֹת שְׂמָלֹת: (מה, כב)

ורבותינו במסכת מגילה (טז, ב), אמרו על זה, וכי אפשר דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו, א"ר בנימין בר יפת רמז רמז לו, שעתיד לצאת ממנו בן שיצא מלפני המלך בחמשה לבושי מלכות. שנאמר (אסתר ח, טו), ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן.

וְהִגַּדְתֶּם לְאָבִי אֶת כָּל כְּבוֹדִי בְּמִצְרַיִם וְאֵת כָּל אֲשֶׁר רְאִיתֶם וגו': (מה, יג),

שמעתי באומרים לי שהגר"א ז"ל אמר, שבכל מקום שכתוב בתנ"ך, כבוד מלא וא"ו, אות הוא שמדובר על כבוד הי"ת או על כבודה של תורה, כגון, כבוד חכמים ינחלו (משלי ג, לה), וכבד בלא וא"ו, רומז על הצלחות העוה"ז, וכמו שאמרו בני לבן על יעקב אבינו ע"ה (בראשית לא, א), ומאשר לאבינו עשה את כל הכבד הזה. וכונתם לצאן ולבקר ושאר קניני העוה"ז, וע"כ חסר שם אות וא"ו, (וראה מנחת שי במדבר יד, כא).