הרב עמאר - בראשית

וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ: (מב, א)

ופירש"י ז"ל, וירא יעקב, ומהיכן ראה, והלא לא ראה אלא שמע, שנא' (להלן מב, ב), הנה שמעתי כי יש שבר במצרים, וא"כ מהו וירא, אלא שראה באספקלריא של קדש שעדיין יש לו שֶׁבֶר במצרים, ולא היתה נבואה ממש להודיעו בפירוש שזה יוסף. עכ"ל. ומקורו טהור בדברי רבותינו (ב"ר צא, ו).

וַתִּרְעַב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּצְעַק הָעָם אֶל פַּרְעֹה לַלָּחֶם וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה לְכָל מִצְרַיִם לְכוּ אֶל יוֹסֵף אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ: (מא, נה)

ופירש רש"י ז"ל, שהרקיבה תבואתם שאצרו חוץ משל יוסף. והלכו המצרים אל פרעה וצעקו ללחם, והוא אמר להם לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו, לפי שהיה יוסף אומר להם שימולו, ורק אח"כ יתן להם תבואה. וכשבאו אצל פרעה ואומרים כך הוא אומר לנו, אמר להם למה לא צברתם בר, והלא הכריז לכם ששני הרעב באים. אמרו לו, אספנו הרבה והרקיבה. אמר להם, אם כן כל אשר יאמר לכם תעשו, הרי גזר על התבואה והרקיבה, מה אם יגזור עלינו ונמות. ע"כ ומקורו בדברי רבותינו (ב"ר צא, ה).

וּלְיוֹסֵף יֻלָּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אוֹן, וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי, וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי: (מא, נ-נב)

הנה יוסף הצדיק ביטא בקריאת שמות שני בניו את הודאתו להי"ת, לאפרים קרא בשמו, כדי להורות לכל, איך הקב"ה הפרה אותו בארץ עניו ונותן הודאה על כך. אמנם בקריאת השם מנשה יש ב' ענינים. א, כי נשני אלהים את כל עמלי. ב, ואת כל בית אבי.

וְעַתָּה יֵרֵא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם, יַעֲשֶׂה פַרְעֹה וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל הָאָרֶץ וְחִמֵּשׁ אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע, וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבוֹת הַבָּאֹת הָאֵלֶּה וְיִצְבְּרוּ בָר תַּחַת יַד פַּרְעֹה אֹכֶל בֶּעָרִים וְשָׁמָרוּ, וְהָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן לָאָרֶץ לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב אֲשֶׁר תִּהְיֶיןָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְלֹא תִכָּרֵת הָאָרֶץ בָּרָעָב, וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי כָּל עֲבָדָיו, וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ: (מא, לג-לח)

וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר, וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ, וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן הַיְאֹר רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת עַל שְׂפַת הַיְאֹר, וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה, וַיִּישָׁן וַיַּחֲלֹם שֵׁנִית וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד בְּרִיאוֹת וְטֹבוֹת, וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶן, וַתִּבְלַעְנָה הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם: (מא, א-ז)

וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר: (מא, א)

כתב בתרגום יוב"ע, והוה מסוף תרתין שנין עאל דוכרנא דיוסף קדם מימרא דיי ופרעה הוה חלים והא קאי על נהרא וכו'.

רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָם: (מז, כב)

הנה גם במצרים הבינו שיש צורך לתת הספקה וחוק המזון למי שרוצה ללמוד, כדי שבעתיד יהפכו הלומדים למורי הדרך עבור שאר העם. ולכן מחוקי פרעה הוא, שיהיה לחם חוקם נתון להם, כדי שלא יצטרכו להתעסק בדברים אחרים כדי לדאוג למחיתם, ונמצאים בטלים מלמודם.

וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ כָל מִצְרַיִם אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר הָבָה לָּנוּ לֶחֶם וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ כִּי אָפֵס כָּסֶף, וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם אִם אָפֵס כָּסֶף, וַיָּבִיאוּ אֶת מִקְנֵיהֶם אֶל יוֹסֵף וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַחֲמֹרִים וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל מִקְנֵהֶם בַּשָּׁנָה הַהִוא, וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה הַהִוא וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי כִּי אִם תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל אֲדֹנִי לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ, לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וְתֶן זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם, וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה: (מז, טו-כ)

וְלֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ כִּי כָבֵד הָרָעָב מְאֹד וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי הָרָעָב: (מז, יג)

הפסוק אומר שאין לחם מפני הרעב, וקשה, כי לכאורה הוא בהיפך, שהרעב כבד משום שאין לחם. וכבר נרגש מזה רבינו הקדוש בעל אוה"ח. וז"ל, פירוש ולצד כובד הרעב היו אוכלים דבר מופלא, וכילו הלחם. והלא לראות עינינו דאבה נפשנו בשני רעב שהיה במערב, שהיה אדם אחד אוכל שיעור מאכל עשרה בני אדם, ועודנו רעב בבטנו רח"ל. ע"כ.

וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף: (מז, יב)

מוסר גדול לימדנו יוסף ע"ה עד כמה על האדם לנהוג בנקיות כפים, כי עם שהמלך אמר לו להושיב את אביו ואת אחיו במיטב הארץ, ולכלכלם בכבוד, וכמו שנאמר (בראשית מה, יז-כ), ויאמר פרעה אל יוסף, אמֹר אל אחיך וגו'. ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים, ואכלו את חלב הארץ. ולא עוד אלא שיוסף הוא המשביר בר לכל הארץ והציל את המדינה כולה מלמות ברעב, ועשה הכל כדי להחיות עמים רבים. וא"כ היה יכול להורות היתר לעצמו, לתת לאחיו מזון בשפע גדול ולפנקם. ובפרט שבודאי היה מעונין מאד לעשות נחת רוח לאביו, ועם כל זאת ראינו כי נתן להם לחם בחשבון ומדה כאומרו, "לחם לפי הטף".