הרב עמאר - חשיבות חינוך הילדים לתורה ולמצוות מתחילת גדילתם

וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת זָהָב טָהוֹר אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכָּהּ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבָּהּ, וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת: (כה, יז-יח)

ופירש"י ז"ל "כרובים", דמות פרצוף תינוק להם. וכתב שפתי חכמים (או' ב') בשם הרא"ם, דרש"י למד כן מדכתיב כרובים, קרינן כרביא, פירוש כנער. כי תרגום תינוק הוא רביא, וכ'ף של כרובים, הוא כ'ף הדמיון. ע"כ.

וכן הוא במסכת סוכה (ה, ב) שצורת כרובים כשני נערים, ופירושו כרוביא בלשון ארמי והכ'ף משרת, והביא דבריהם רבינו האבן עזרא ז"ל, וכתב, ונכון דברו שהיו כצורת ילדים, אם היא קבלה. ע"ש.

ובדרך רמז נראה ע"פ מה שרמזו שהמשכן צריך להיות בלב כל איש ואיש מישראל, וכל בית מבתי ישראל יהיה כדוגמת המשכן שתשרה בו שכינה, (ועיין בכלי יקר מה שפירש בדרך רמז, ועיין במה שכתבתי לעיל בפסוק ועשו לי מקדש), ועתה בא לומר דבבא העת שבני הזוג זוכים לילדים, עליהם לידע כי מקום משכנם של הילדים הוא על ארון העדות ממש, עליו יעמדו, והוא יהיה שרשם ויסודם, שלא יסורו מהתורה והעדות גם כי יזקינו. שעל כן הכרובים שעל הארון צורת ילדים היתה להם.

ועוד נאמר, מקשה תעשה אותם, ופירש"י ז"ל, שלא תעשה אותם בפני עצמם ותחברם בראשי הכפרת לאחר עשייתם, אלא הטל זהב הרבה בתחלת עשית הכפרת, והכה בפטיש וקורנס באמצע, וראשיו בולטים למעלה, וצייר הכרובים בבליטת קצותיו. עכ"ל.

וכאן יש הרגש חזק להראות עד היכן מגיע הקשר של הילדים עם ארון התורה, שלא ימתין עד שיגדלו להביאם ללמוד, אלא מתחלת שרשם מלידתן וגם מראש ומעיקרא, יהיו מחוברים בארון, ומשו"כ בעת עשייתן הארון עושים גם הכרובים בד בבד וכנ"ל. עד שכל הוייתן תהיה בחיבור עם הכפרת שעל ארון העדות בלי שום פירוד כלל.

ובעל הטורים כתב עוד, שנים כרובים וכו', ופניהם איש אל אחיו כמו שני חברים שנושאין ונותנים בדברי תורה. והוסיף, כרובים כנער, כי נער ישראל ואוהבהו (הושע יא, א).

שנים כרובים, כתב בפירוש החזקוני, שכרוב הוא כמין עוף גדול בעל כנפים (כדכתיב ביחזקאל כח, יד. את כרוב ממשח הסוכך. והוא מדברי הרשב"ם ז"ל כאן).

עו"כ החזקוני, ואע"פ שאמר (לעיל כ, ד) לא תעשה לך פסל וכל תמונה, כאן התיר צורת הכרובים, שהרי לא נעשו להשתחות, אלא לישיבתו. דוגמת כרובים דכסא הכבוד בישעיה (ו, א - ב). ודברים הרבה כאלו מצינו בתורה, כמו שכתוב (להלן לה, ב) כל העושה בו מלאכה יומת, והתיר לעשות בה תמיד, מוסף, מילה. וכן ערות אשת אח (ויקרא יח, טו), ויבום. וכן לא תלבש שעטנז (דברים כב, א), גדילים תעשה לך (שם פסוק יב). עכ"ל.

ולכאורה שני תירוצים כתב כאן, הראשון שלא נעשו להשתחות, ולפ"ז היה אפשר להתירם גם בהדיוט. והתירוץ השני דבמקדש שאני, וכמו שמלאכה בשבת יש בה חיוב מיתה, והתורה ציותה על קרבנות תמיד ומוסף בשבת במקדש, כדכתיב וביום השבת שני כבשים וגו'. ה"נ התירה לשום כרובים צורת עופות בביהמ"ק. ומילה ויבום, אעפ"י שאינם שייכים למקדש, מ"מ גם שם התירו מפני המצוה.

ועפי"ז היה מקום לדון בצורת האריות שרוקמים על הפרוכת של ארון הקדש באיזה קהלות שנהגו בזה, ויש פוסקים שאסרו את זה בתוקף. עיין מזה באורך וברוחב בשו"ת יחוה דעת לגדול דורנו הראש"ל שליט"א (ח"ג סימן סב) שם הביא כל הסברות ודברי הפוסקים בזה כדרכו בקדש, ומשם בארה.

והנה מצד שזה מקום מצוה אין להתיר בזה, דלא התירו אלא משום שהתורה ציותה, ועשית שנים כרובים זהב וגו'. אבל בציורים אלו אין שום ציווי ומצוה, ולכל היותר הוי נוי למקום, ומצות זה אלי ואנוהו אפשר לקיים בצורות אחרת כגון מנורה ופרחים ופסוקים מתאימים. ואם משום שאינם עשויים להשתחוות, יש לומר דכאן שהם על הארון וכל העם משתחוים אל מול ארון הקדש, אע"ג דאינם מתכונים להשתחות אלא להדרת קדשו יתעלה. עכ"פ שייך בזה החשש דמשתחוים לעומת זה. אלא שאין בזה פרצוף מושלם רק רוקמים על הבד והוא כעין ציור, ולא ממשות של צורה שלמה. ונהרא נהרא ופשטיה.

ועיין עוד שם בדעת זקנים מבעלי התוספות, שכתב, "פורשי כנפים למעלה", למעלה מראשיהם דרך ענוה ויראה. "אל הכפרת", שפניהם היו כפופים למטה לצד הכפרת. וכ"כ בחזקוני שם, והוסיף שדברים האלו מוכיחים שלא נעשו לתמונה כדי להשתחות ח"ו, שהרי הם שנים, ופניהם איש אל אחיו ולא לנגד העם, ופניהם כבושים אל הכפרת מקום השכינה והתורה, ועוד שלא היו נראים לשום בריה, רק לכהן גדול ד' פעמים ליום אחד בשנה, הדבר ידוע שלא נעשו רק לנוי, דוגמת שמשים כענין שנאמר, שרפים עומדים ממעל לו וגו'. (ישעיה שם).