הרב עמאר - בפרשת הארון נזכרו כל אותיות האלפא ביתא חוץ מאות ג'

וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ: (שם)

הנה הרב כלי יקר (להלן פסוק לא), כתב, ועל צד הרמז נראה לפרש ששלש פרשיות סמוכים אלו, ארון שלחן ומנורה, כוללים כל הצלחות האדם בעולם הזה ובעולם הבא, וכו'. ע"ש במתק לשונו.

וע"ש שכתב והנה בפרשת הארון לא נזכר כי אם עצם המעשה אשר יעשה האדם, אבל לא נזכר שם שום תשלום גמול כלל, ומטעם זה תמצא בפרשת הארון כל אותיות אלפ'א בית'א חוץ מגימ'ל. ויש בזה רמז שלא ילמוד תורה לשם תשלום גמול, אלא תורת אמת תהיה בפיו, שאינו מצפה לתשלום גמול, כמו שאמרו (אבות פ"א משנה ג), אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס וכו'. ולכן אין שם גימ'ל, שהרי אמרו (שם פ"ד מ"ב) שכר מצוה מצוה. וכו', ומ"מ אעפ"י שאין הוא מצפה לגמול, מ"מ סוף הכבוד לבא, והקב"ה אינו מקפח שכר כל בריה בעולם הזה ובעולם הבא, ע"כ הזכיר מיד אחר מעשה הארון, שני הגמולים כסדר הוייתן. הגמול הראשון בא ברמז השלחן וכליו, שממנו יוצא השפע לכל העולם שמשלחן גבוה קא זכו וכו', (ע"ש שהאריך וכונתו, שהשלחן רומז לשכר של העולם הזה).

ואחרי זה הזכיר מעשה המנורה, כי בזכות המנורה יזכה אל השכר הרוחני לעולם הבא. (וע"ש שהאריך גם בזה). ואח"כ כתב, שכבר מצאנו טעמים רבים למה העלימה התורה יעוד השכר של עוה"ב, ובפרשת בחוקותי כתב הטעמים של רבינו בחיי הזקן (בעל חוה"ל), והראב"ע והרמב"ן הסכים על ידם, לומר שכל היעודים שבתורה הם למעלה מן הטבע, שאין זה טבעי שירדו גשמים בזמן שעושים מצות וכו'. אמנם מה שתעלה הנפש למקור חוצבהּ זה טבעי אל הנשמה, אם לא ימנעוה העוונות. ע"ש באורך גדול.

תמצית דבריו, שהאות גימ'ל נעדרה מכל האותיות שבפרשת הארון, ללמד שהלומד תורה לא יתן דעתו על הגמול. ומ"מ הקב"ה משלם שכרו מושלם, ואוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, וזה נרמז בשלחן שהוא השכר של העולם הזה, והמנורה הרומזת לשכר של העולם הבא.

ולפני שנים אמרתי בזה פירוש אחר, דהטעם שנעדרה אות גימ"ל מפרשת הארון, הוא לומר שאם אדם רוצה לשים עצמו כארון התורה, להחזיק התורה בלבו ובדעתו, חייב להתרחק מן הגאוה ולדבוק במדת הענוה והשפלות, שהתורה נמשלה למים, לומר מה המים הולכים למקום נמוך, כן התורה שורה ומתקיימת על מי שמנמיך את עצמו (תענית ז, א). וכמו שאמרו (בריש פרקי אבות) משה קיבל תורה מסיני, שהקב"ה בחר לתת תורה לישראל על הר סיני שהוא הנמוך בין ההרים, ורבה של ירושלים סבא דמשפטים מו"ר הגר"ש משאש ע"ה הקשה דהוה ליה למימר, משה קיבל תורה בסיני, ולא מסיני, דלא סיני הוא שנתן לו את התורה, אלא השם הוא שנתן לו תורה בסיני. אלא שמשה נבחר בזכות הענוה, והמדה הזאת מדת הענוה קיבלה מסיני, שלמד ממנו מדת הענוה. ועל ידי זה קיבל את התורה, ונקרא על שמו, שנאמר (מלאכי ג, כב), זכרו תורת משה עבדי.

וכבר כתב רבינו יעקב בעל הטורים ע"ה, במדות הארון אמתים וחצי ארכו וגו'. וז"ל, כל מדות הארון היו שבורות בחצאי אמות, ללמד שכל מי שלומד תורה צריך לשבר ולהשפיל עצמו (וראה בעירובין נד, א). עכ"ל.

והכא נמי החסירה התורה אות גימ'ל מפרשת הארון, ללמד שכל מי שחפץ בלימוד התורה לקנותה קנין עולם, צריך להתרחק מן הגאוה הרמוזה באות גימ'ל.

וכד הוינא טליא שמעתי מת"ח ותיק וסופר סת"ם מומחה כמה"ר מרדכי דהאן זצ"ל מעיר דמנאת במרוקו, והיה גר עמנו בפרדס חנה, ואמר בשם חכמים, שהנה ברוב האותיות במילוי שלהם יש בדרך כלל ג' אותיות כגון אל'ף, בי'ת, דל'ת ועוד, ויש אותיות שיש במילואם רק שתי אותיות, כגון ה'ה, ה'א, ה'י, ו'ו (כשהיא מלאה באות וא'ו) וכן מ'ם, פ'א. אבל אין יותר משלש אותיות במילוי האותיות, מלבד האות גימ"ל שיש במילואה ארבע אותיות. שעולים בראשי תיבות ה' מלך גאות לבש (תהלים צג, א). שהיו'ד הוא שם השם. לומר דהיתרון שבגימ"ל מעל כל האותיות, רומז לגאוה שבעל הגאוה תמיד חושב שהוא יתר על אחרים. ולא ידע שיתרונו (שחושב בדעתו שיש לו יתרון על חבריו) הוא חסרונו. ולא עוד אלא הוא עון פלילי, כי הגאוה הוא לבוש של הקב"ה, שנאמר ה' מלך גאות לבש. ולו לבדו יאתה הגאות כדכתיב (לעיל טו, א), אשירה לה' כי גאה גאה, שאם מתגאה בעושר ובגבורה או בחכמה ובתבונה וכו', הם כולם שלו ותמיד הם שלו, שזה הפירוש, כי "גאה גאה", כלומר ראוי הוא להתגאות בכל דבר וענין כי הכל שלו לנצח, אבל האדם שכל ענייניו חולפים ועוברים, התעיף עיניך בו ואיננו. והיום כאן ומחר וכו'. ומה יתרון לאדם בכל עמלו תחת השמש. א"כ במה יתגאה וירום לבו. ולא עוד אלא שהמשתמש בגאוהה, הרי הוא משתמש בלבוש המלך ומסכן עצמו רח"ל, שכן אמר הכתוב (תהלים קא, ה), גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל, שהקב"ה אומר על הגאה, אין אני והוא יכולים לדור בעולם (ראה סוטה ה, א וערכין טו, ב), וסכנתו ברורה וגלויה רח"ל.

וזו הסיבה שהאות גימ'ל הרומזת לגאוה נעדרה מפרשת הארון לגמרי, שרק בהתרחק ממנה וידבק בענוה באמת אז הוא יזכה לשים עצמו ארון לתורה ותהיה חרוטה על לוח לבו.

[א"ה יבח"ר, יש בנותן טעם לציין מדברי רבנו חיים פלאג'י זיע"א שכ' בספרו תנופה חיים סדר כי תשא אות מ"ז כי בחזיון לילה היה שואל מדוע לא נמצאו בי"ג מדות של רחמים לא אות ג' ולא אות ז'. ובהקיץ אמר כי גימ"ל תרמוז לגאוה וז' תרמוז לזנות, והעובר בשניהם אינו ראוי לרחמי הי"ת ולהיות במחיצתו. ולכך לא נזכרו כלל בענין, ע"ש. והדברים הולכים אל מקום אחד].