הרב עמאר - הטעם שציווי עשיית ארון הברית נאמר בלשון רבים

וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ: (כה, י)

יש לשים לב שכל הכלים נאמרו בלשון "ועשית", מלבד המשכן עצמו שכתוב בו (לעיל כה, ח), "ועשו לי מקדש". והארון שכתוב בו "ועשו ארון".

וגם בארון עצמו, מיד אחרי שאמר "ועשו ארון" נאמר (להלן פסוק יא ואילך), וצפית אותו וגו', ועשית עליו זר זהב סביב, ויצקת לו וגו', ונתת על ארבע וגו'. ועשית בדי וגו', והבאת את הבדים וגו'. ונתת אל הארן וגו' ועשית כפרת וגו'. ועשית שנים כרובים וגו'. ועשה כרוב אחד וגו'. וכן כל הכלים כולם בלשון יחיד.

ולמעשה עמדו על זה רבותינו במדרש רבה (שמות לד, ב), שכתבו מפני מה בכל הכלים כתוב "ועשית", ובארון כתיב "ועשו" ארון, א"ר יהודה ב"ר שלום אמר הקב"ה יבואו הכל ויתעסקו בארון שיזכו לתורה. והעסק הוא, שיתנדב כל אחד כלי זהב אחד לארון, או יעזור לבצלאל עוד עזר מעט, או שיכוונו לדבר. ע"כ.

והרמב"ן ז"ל עמד על כך שאחרי "ועשו" ארון, נאמר "וצפית" אותו "ויצקת" לו וכו' בלשון יחיד, ויתכן שירמוז שיהיו כל ישראל משתתפין בעשיית הארון, בעבור שהוא קדוש משכני עליון. ושיזכו כולם לתורה וכן אמרו במדרש וכו'. (והזכיר המדרש הנ"ל). ואפשר שאין בדבריו שני טעמים, אלא טעם אחד, שיהיו כל ישראל משתתפין בעשייתו, וממילא יזכו כולם לתורה. וגם במדרש משמע שנתנו רק טעם א'.

וראיתי בכלי יקר שגם הוא עמד על זה שבארון נקט לשון רבים, שיבואו כולם ויעסקו בארון, כדי שיהיה לכולם חלק בתורה. כי כתר תורה הפקר לכל. דבר אחר לפי שנאמר (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה, ללומדיה לא נאמר, אלא למחזיקים בה, רמז למחזיקים ידי לומדי תורה. ובהיות שלא כל אדם מוכן לתלמוד תורה, מ"מ יש צד בכל אדם שיהיה לו חלק בתורה, שיכול להחזיק ידי לומדיה, ונחשב לו כאילו הוא לומד כיששכר וזבולון, לכך נאמר ועשו ארון עצי שטים, לרמז לעץ חיים היא למחזיקים בה, ועל כן נאמר ועשו, שהכל יכולים לעשותו. עו"כ אחרי זה, שבעץ (של הארון) נאמר ועשו כהנ"ל, אבל בזהב כתוב "וציפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ", שהוא הפשט והנסתר של התורה, וזה נאמר בלשון יחיד, ואין הכל יכולין לעמוד על זה, לכן נכתב בלשון יחיד, ועוד שאין הכל תוכם כברם כמו שיתבאר. וע"ש עוד.

ואמרתי אענה חלקי גם אני, דיש לחלק בין כלי המשכן שהם כלים מיוחדים למשכן, ובהם נאמר ועשית, שאין עשייתם שייכת לכלל ישראל, מלבד המשכן עצמו, שיש בו שני ענינים, הראשון הוא הקמת המשכן עם יריעותיו וכל כליו, והשני שיעשה כל אדם עצמו משכן להשראת שכינה, וכן יעשה ביתו מקדש מעט. ועל כן נאמר בלשון רבים ועשו לי מקדש.

וגם בארון יש שני דברים, הראשון הוא "עשיית ארון" שבו יניחו שני לוחות הברית והוא יַעֳמָד בקדש הקדשים. והשני הוא שכל אחד יעשה עצמו ארון לתורה, שיכין נפשו ומוחו ולבו לקבל תורה והם יהיו כארון המחזיק את התורה. ולזה אמר "ועשו ארון", ואין הכונה על העצים או על הזהב, אלא כתב לשון רבים "ועשו" על עצם עשיית עצמם כארון לקבל תורה, והחשוב בזה הוא המדות שהוא שיעור המקום שבו ראוי שתשרה תורה. ורמזה התורה למדותיו של אדם שיהיו שבורות לחצאים, כמ"ש הרב בעל הטורים שם, שעל ידי שבירת הלב והכנעתו לצו האלהי, זוכה האדם בקבלת התורה, ובהשגת עמקיה וסתריה.

וכל זה מדובר על עצם החיוב ללמוד תורה, ולא על החזקת התורה שהוא חשוב ביותר, מ"מ גם המחזיק תורה חייב הוא עצמו בלימוד תורה ביום ובלילה, שאין החזקתה פוטרת מעצם הלימוד, ואעפ"י שאמרו שמי שמחזיק בידי לומדי תורה ועמליה, כאילו הוא עצמו למד תורה, על כל פנים אין לו החשיבות של לימוד תורה גופו אלא כאילו.

ויש תשובה להגאון חכם צבי ע"ה (ראה בסי' ע"ז מתשובותיו, וכן הסכים גאון ירושלים מהר"י אלגאזי ז"ל בקהלת יעקב מענה לשון ח"ב בלשון חכמים ריש מערכת כ), בה העלה שכל מקום שאמרו חז"ל לשון כאילו או כמו, או שאמר הרי זה כזה, שבכל אלו אינו דומה ממש אלא זה כעין זה, שיש בו ממה שיש בזה אבל לא כמוהו ממש. ע"ש. תדע שאפילו בשליח שאמרו שלוחו של אדם כמותו, ואם עשה השליח פעולה בשליחות משלחו, יש לה כל התוקף ההלכתי כמו שעשה אותה המשלח בעצמו, וכגון שקנה או מכר בשליחותו שזה ממש כמו שהמשלח עצמו ביצע פעולת הקניה או המכירה, וכן נמי שליח שקידש אשה למשלחו, הרי הקידושין חלין באותה חלות כמו שהמשלח היה מקדשה בעצמו. ומ"מ אמר בריש פ"ב דקידושין (מא, א), מצוה בו יותר מבשלוחו. ופירש"י ז"ל שגופו יעסוק במצוה, וביארתי בס"ד דהכי קאמר, שאעפ"י שלענין תוקף חלות הקידושין אין הבדל אם קידשה בעצמו או קידשה ע"י שלוחו. מ"מ כשמקדשה בעצמו חלה על גופו קדושת המצוה שעשה בעצמו, שכיון שגופו עסק במצוה הוא מתקדש מעצם המצוה, אבל כשמקדשה ע"י שלוחו, אין לו למשלח הקדושה הזאת, נמצא דאפילו בשליחות שהוא דין מיוחד שנלמד מן התורה ששלוחו של אדם כמותו ממש, עם כל זה יש הבדל בין היכא שעשה בעצמו ובין שעשה ע"י שלוחו, וק"ו בשאר דברים שאין בהם דין שליחות רק אמרו הרי זה כזה, דאינו כמוהו ממש.

והיה מעשה במרוקו בעי"ת קאזא בלאנקא, שגביר אחד הקים כולל של בעלי בתים שיוצאים לפעלם ועבודתם ונהנים מיגיע כפיהם, והקימו הכולל, שיקבעו עתים לתורה, והעמיד גם חכמים שילמדו אותם תמידים כסדרם, ושלש מחלקות נתן בהם, בראשונה לומדים גמרא עם פירוש רש"י ותוספות, ושם התקבלו תלמידי חכמים שיצאו לעבוד לפרנסתם וקובעים עתים לתורה. ובמחלקה השניה למדו משניות, ובשלישית היו קוראים תהלים, והיה נותן תמיכה כספית קבועה לכל אחד מן המשתתפים, ואולם שינה בשכרם, שלאלו שלומדים גמרא קבע מאה דולר לשבוע, וללומדי המשנה שבעים דולר לשבוע, ולקוראי תהלים חמשים דולר לשבוע, ויהי היום והיה הגביר מחלק את המילגות ובא לפניו אחד ממחלקת התהלים ונתן לו חמשים כסף, וזה אומר לו, לא כי מגיע לי מאה, והגביר שואל האינך שייך למחלקת תהלים והשיבו בחיוב, אך הוסיף שבשבת דרש בפניהם חכם גדול דפקיע שמיה, ובדרשתו אמר שדוד המלך ע"ה התפלל שתחשב קריאת התהלים כאילו למדו בעוקצים ואהלות. ועל כן מגיע לו לקבל כמו לומדי הגמרא. והגביר השיבו מיניה וביה, א"כ גם אני אומר יה"ר שמי שקיבל חמשים, יחשב כאילו קיבל מאה.

וע"כ נלע"ד דלא כהכלי יקר שפירש "ועשו ארון עצי שטים", דזה דבר השוה בכולם להחזיק תורה שזה רמוז במילה "עצי", הרומז לעץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג, יח), דמלבד שזה רחוק, הנה קשה לומר שהארון ועשייתו רומז להחזקת תורה, וזה אולי שייך בבדים לשאת הארון, אבל הארון הוא רומז ללימוד תורה גופו, וע"ז נאמר "ועשו", שכל ישראל חייבים בתלמוד תורה, ואין מצות החזקת התורה ועמליה פוטרת את המחזיק מלימוד תורה, וכל אחד חייב ללמוד תורה אחד המרבה ואחד הממעיט, אבל אין פטור מלימוד תורה לשום איש ישראל כלל. וכלשון הרמב"ם (הל' תלמוד תורה פ"א הלכה ח), והטוש"ע (יו"ד סי' רמ"ו הלכה א). ומסתמא שגם הכלי יקר לא התכוין להשוותם לגמרי, רק מכוין להחשיב את תומכי התורה, שיש להם חלק בלימוד התורה, והוא דבר גדול וחשוב מאד.