הרב עמאר - עם ישראל אינם יכולים אפילו זמן מועט בלא השראת השכינה

וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם: (כה, ח)

הנה אחר שפירשתי מעט במשמעות המקדש תוך בני ישראל ומטרותיו, יש להבין מה היא הסיבה שציוה להם לבנות משכן במדבר, בזמן שעדיין לא באו אל המנוחה, ולא הגיעו אל הנחלה, ואפילו חיים סדירים בדרך טבעית עדיין לא השיגו, וצריכים הם לסמוך על הנס בכל מכל כל, אפילו בשביל לחם לאכול ומים לשתות. ועדיין נעים ונדים הם ובניהם וחמוריהם וכל רכושם, ולמה לא ימתין להם עד אשר יגיעו לארץ המובטחת ושם יצוה להם על המקדש. ולא עוד אלא שבהגיעם שם יבנו בית לה' באבן וטיט וכל דבר הקבוע, ולא בעץ ויריעות, דרך עראי. והוא מכבודו של המקום ב"ה לרומם בית אלהינו. ולמה ציוה לעשות משכן גם בתנאים הקשים במדבר ארץ לא זרועה.

ופירשתי בזמנו בס"ד, שמאת ה' היתה זאת, שלא ישארו ערטילאים בלא שכינה שחופפת על ראשם להגן עליהם מכל צר ואויב גשמי ורוחני, שהוא סכנה קיומית לעם ישראל ח"ו. ושלא נחשוב שהוא רק מעלה בעלמא, ואינו מוכרח לגמרי, ועל כן ציוה הוא יתברך לעשות לו משכן במדבר להשרות שכינתו עלינו, ללמדנו, שאי אפשר לעם ישראל לעמוד בלא השראת השכינה עליהם אפילו שעה אחת, כי זה סוד קיומנו, והיא לחומה בעדנו, ועד כדי כך חשוב ונחוץ הדבר שאפילו במצב שבו היו בני ישראל במדבר, ציוה להם ה' לעשות לו מקדש.

ועוד י"ל שרצה הקב"ה ללמדנו דרך בעבודת ה', שלעולם אין לדחות קיומה של מצוה אפילו כשיש טרדות ובלבולים, והאדם עדיין לא התיישב במקום הראוי לו, לא ידחה קיום המצוה בשום פנים, שהדחיות הם מן התחבולות החזקות של היצר הרע, שלא אומר לאדם אל תעשה מצוה זו, או תותר על הנהגה זו, שיודע כי בזה לא ישמע לו האדם לעזוב מצוה או הנהגה טובה או לימוד תורה, וביודעו שלא על דרך זו תהיה הצלחתו, הוא אומר לאדם אדרבה, בודאי ובודאי שאתה צריך לקיים דבר זה, והוא חשוב וכו', אלא שאין אתה מסוגל עתה לתת דעתך לזה לרוב הטרדות והעייפות, וחבי כמעט רגע עד כי יִרְוַח לך ממצוקות הזמן, ודוחק הפרנסה, ועול גידול הילדים וכו' וכו', ודחיה גוררת דחיה, וכיון דאדחי אדחי. ולרוב העצלות המושרשת בנו משרש יצירתנו עפר מן האדמה, נוח לנו לדחות ולא להתאמץ, ועל כן לא מתעוררים לבדוק ולדרוש מאין באה הצעה זאת של דחיית כל דבר שבקדושה, וק"ו לימוד התורה, כי נוח לנו להמשיך באשר אנחנו שם, ויניח לנו רבי טרפון במקומנו (מליצה ע"פ מתני' דב"מ פ"ד), ובפרט שבזה משקיטים גם את המצפון, לאמר לא שוללים המצוה והטובה, רק דוחים מעט ואח"כ נעשה טוב יותר ומהודר יותר, וכבר רמז לזה רבינו יוסף חיים בעל הבן א"ח זיע"א, בפסוק עת לעשות לה' הפרו תורתיך (תהלים קיט, קכו), שמי שאומר יש עוד עת לעשות לה' תורה ומצות וכו', בזה הוא מפר את כל התורה כולה. וכמה דברו רבותינו בשבח הזריזות, כאומרם (אבות פ"ד משנה ב'), הוי רץ למצוה קלה כבחמורה, וכהנה רבות לאין מספר, ומצאנו אצל אברהם אבינו בעקידה (בראשית כב, ג), וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו, אעפ"י שמדובר היה בהקרבת בנו יחידו. וכן במשה רבינו ע"ה במלחמת מדין הזדרז בה לעשותה מיד אעפ"י שנאמר לו בה (במדבר לא, ב), אחר תאסף אל עמיך. ואילו במלחמת עמלק נאמר (שמות יז, יב), וידי משה כבדים, ופירש"י משם המכילתא, משום שמינה אחר תחתיו. ואולם בתרגום יוב"ע כתב, וידוי דמשה הוו יקירין מן בגלל דעכב קרבא למחר, ולא אזדרז ביומא ההוא לפורקנא דישראל וכו'. (שאמר ליהושע, וצא הלחם בעמלק מחר).

וכאן לימדה תורה בדברים נוראים, שאע"פ שישראל עדיין במצב קשה כל כך שגם לחם ומים לא מסודר להם בטבעיות, עם כל זה ציוה להם ועשו לי משכן וגו'. שאין לדחות עשיית המצוה וקיום התורה בשום פנים, אלא חטוף ואכול, ואל תאמר לכשאפנה אשנה, או כשאפנה אעשה מצוה זו, שמא לא תפנה (אבות פ"ב משנה ד).

וע"כ ציוה להם באותו מקום לא מיושב, כשהם מטולטלים ולא השיגו שום סידור ואפילו ההכרחי ביותר, לעשות משכן וכן עשו. ומזה ילמד כל אדם דרך חיים בעבודת ה'.