הרב עמאר - דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי: (כה, ב)

בפסוק זה יש כפילות לשון ברורה, האומרת דרשני, ויקחו לי וגו', תקחו את תרומתי. ועוד למה קורא לזה "תרומה", ובמה הדבר שונה מאדם שקונה תפילין וציצית לקיים מצות ה' עליו, וכי יקרא לוקח תרומה לה', או הוצאות שבת ויו"ט וכי המוציא הוצאות יקרא נותן תרומה לה', ולמה דווקא במצות הקמת המשכן שהוא לכפרת עון העגל, ונבנה לצורך עם ישראל, כדי שתשרה שכינה בישראל להגנתם בגשמיות, ולהשפעתם הרוחנית שלא יחסר המזג, והוא לצרכם, למה קורא למצות בנייתו "תרומה" וחוזר וכופל. מה גם, כי לה' הארץ ומלואה, ומשלו נתנו לו, אלא שהי"ת חפץ בחיים ואוהב עמו ישראל לזכותם ולהרבות בקדושתם וכל זה לנו הוא ולבנינו, א"כ למה הלשון אומר "ויקחו לי וגו' תקחו את תרומתי".

ואפשר שמכוח קושיות אלו ודומיהם, פירשה רבינו יעקב בעל הטורים ז"ל בדרך הרמז, ופירש שהכונה שיעשו משכן שהוא (בגודל) אחד מחמשים מהר הבית, שהר הבית ת"ק אמה על ת"ק אמה, כמ"ש (מדות פ"ב משנה א), וחצר המשכן מאה על חמשים, שהוא אחד מחמשים של ת"ק על ת"ק. שהרי עין בינונית בתרומה היא א' מחמשים (ראה תרומות פ"ד משנה ג). וע"ש שרמז בפסוק ויקחו לי, "לי" בגימט' ארבעים, שהיא עין יפה, מאת כל, "כל" בגימט' חמשים שהיא עין בינונית. מאת כל ר"ת "מכ", שהוא בגימטריא ששים שהיא עין רעה. וסיים בזה"ל, אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, בגימטריא, אך בני ישראל יהיו תורמין לא הגוים. עכ"ל.

העולה מדברי רבינו בעל הטורים הוא, שקרא לזה בשם תרומה לרמז על מדות המשכן שהוא כתרומה מהר הבית. וכמו שבתרומה יש עין טובה ועין בינונית וכו', כן הם מדות המשכן וכנ"ל.

והרב אוה"ח הקדוש, ג"כ נתן רמז, שתרומה היא הנשמה, כדכתיב (ירמיה ב, ג) קדש ישראל לה' ראשית תבואתו, וגם התרומה נקראת ראשית, וע"י שכל איש מרים תרומתו לה', שעל ידי זה נדבק בה', תשרה עליהם שכינה, ועל כן סיים, תקחו את תרומתי, שתשיגו את השכינה, שגם היא נקראת תרומת ה', והמשכיל יבין. עכ"ל.

ועדיין צריך להבין הדברים על דרך הפשט, ואולי יש לומר שמצוה זו שונה משאר המצות, שכל המצות הם לתיקון האדם ולצרכו, וניתנו מאת ה', וגם הושתו עלינו בחובה ובמצוה, כי רצה הקב"ה לזכותנו. וההוצאות שמוציאים על אותה מצוה הרי הם כשאר כל הוצאותיו של האדם, שמוציא לצרכו ולתועלתו.

אבל המצוה הזו, רצה הקב"ה שנכוין בה, כאילו שאנחנו דואגים בזה להקב"ה, שהוא התאוה שתהיה לו דירה בתחתונים, והשלמת חפצו הוא, שאנו דרי מטה נקח משלנו ונתרום ונתרים בנדבת ליבנו, לבנות לו בית, מממוננו, ומכל נפשנו, שזה הוא המושג העמוק של "דירה בתחתונים", עוד רצה הקב"ה להשלים ענין זה בכך, שכל איש ישראל ישתתפו בזה, ועל כן ציוה לקחת מאת כל איש אשר ידבנו לבו, כל אחד כנדבת לבו ורצונו הטוב, כי הם התורמים והם המכינים דירה לבורא העולם, ואולם צורת הדירה ואופן עשייתה והכלים המונחים בה, כל זה אין הם יכולים להתערב, דמי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לחשוב להכין בית לשכינה, ואיזה בית יבנו לו, ומלא כל הארץ כבודו, ושמים ושמי שמים לא יכלכלוהו, ונאמר (ישעיה סו, א), השמים כסאי והארץ הדום רגלי אי זה בית אשר תבנו לי וגו', אלא הקב"ה ישתבח שמו הוא שאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, והוא נתן ציוויים ברורים איך יהיה הבית וכל כליו בפרטי פרטים, עם מדות מדוקדקים ומנינים מדוייקים, דבר דבור על אפניו, והתורה האריכה בפרטיהם אריכות גדולה ונפלאה, שהתורה שרמזה כל הט"ל מלאכות של שבת, בסימוכין שהסמיכה שבת לעשיית המשכן, והם כהררים התלויים בשערה, ואותה תורה היא שהאריכה והרחיבה והקדישה למשכן וכליו עם בגדי כהונה שלש פרשיות, לחשיבות הענין, שבהתחבר כל זה אחר שהכל נעשה בתכלית הדקדוק והדיוק, יהיה המשכן ראוי שתשכון עליו השכינה, ובכל עשיה ובכל חיבור היו צריכים לחשוב מחשבות דקדושה ולצרף צירופים וליחד יחודים, בחכמה בדעת ובתבונה.

אך העשיה וגם המימון של כל זה הוא מאת כל איש אשר ידבנו לבו להרים תרומת ה', שזה הוא רצונו יתברך ולזה התאוה. שבני אדם קרוצי חומר גשמי, שאהבת הממון טבועה בהם בטבעיות, הם יתעוררו לתת כסף וזהב וכו', באהבת לבם ונפשם אל ה', מתוך הרצון הכנה והגדול שלהם להיות קרובים אל ה' ואל הדר גאונו. וזאת הדירה תהיה בהרמת תרומה מנדיבות הלב, בקדושה ובטהרה. ואינה דומה להוצאות של קיום שאר המצות ששם האדם מוציא כדי לקיים המצוה המוטלת עליו, כגון תפילין וציצית ואתרוג וכו', אבל כאן מוציא הוצאות לבנות בית לה'.

ואולי גם לזה כיוננו רבותינו בדרשה שהובא בדברי רש"י (פסוק ב' ומקור הדברים במדרש תנחומא), שאמרו, "לי" לשמי, ועוד כתב, תרומה, הפרשה יפרישו לי מממונם נדבה. עכ"ל. כלומר, שתרומה זו מיוחדת היא שכל כולה לכבוד ה', לשמו דוקא, ושיפרישו נדבה מכספם וזהבם. לשמו יתברך.