הרב עמאר - חינוך לקדושה

וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט וְעָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי: (כח, ד)

האוה"ח כתב, קשה למה לא מנה הכתוב אלא ששה בגדים, והשמיט ציץ הקדש ומכנסים. ע"ש.

וכבר עמד ע"ז רבינו הראב"ע ז"ל, וכן בעל הטורים עיין בדבריהם. שהציץ אינו לבוש, ומכנסים הוא בכל אדם, ואין שייך בו תפארת. והאוה"ח הוסיף שהכתוב רמז לשני אלה בכתובים כיעו"ש בדב"ק.

והרב כלי יקר ע"ה כתב בזה, שנאמר בתחלה ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך, ואח"כ ועשו את בגדי אהרן לקדשו, ואח"כ ואלה הבגדים אשר יעשו. והואיל ובשתי עשיות ראשונות נאמר קדש, ודאי יש בהם רמז לציץ ומכנסים, כי בכל מקום שתמצא גדר ערוה שם תמצא קדושה. ואמרו בערכין (טז, א) מכנסים מכפר על העריות, וכתב, ומוסיף אני שגם הציץ מכפר על העריות, והמכנסים שבמקום צינעא מכפרים על ההולך אחריהם בצינעא, והציץ מכפר על עזות מצח העובר בגלוי בלא בושה. וע"כ הביא בגמ' שם הפסוק (ירמיה ג, ג), ומצח אשה זונה היה לך, וע"כ נרמזו שניהם בב' פעמים קדש שנאמרו בשתי עשיות ראשונות וע"ש עוד.

ואולי יש להוסיף דגם הציץ שייך לענין הקדושה שהוא עומד על ראשו של כהן גדול וחקוק עליו שם השם יתברך, להשפיע על המוח שלא ירבה שיחה ולא יחשוב מחשבות שאינן טהורות ח"ו, שהן הנה דינא דגרמי להחטיא את האדם רח"ל, שהרהורי עברה קשים מעברה.

ושתק משניהם משום שאלה דברים שאין לדבר בם, ובודאי לא להרבות בשיחה בענינם, ועל כן הזכירם רק ברמז דק. וההתעלמות שהכתוב התעלם מהם היא גם לימוד חשוב, לאלפנו בינה ודעת שבדברים אלה השתיקה יפה יותר ומחוייבת יותר, והמרבה בשתיקה הרי זה משובח, וגם כאשר יש הכרח גדול יקדימו מחשבה מעמיקה, אם לדבר אי לחדול, ואם חייבים לדבר ולחשוב במה נותן לצמצם ולמעט, שהרי התורה כאן התעלמה מהם, ורמזה אותם בלשון קדושה, ע"כ יש לדבר על קדושה והתעלות ושמירת המחשבה שתהיה מכוונת ומתוקנת ולה' הישועה.

האומנים שעסקו בבנית המשכן נתנו גם מממונם נוסף על זמנם וכשרונותיהם המושקעים בעשיית המשכן

וְהֵם יִקְחוּ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן וְאֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ: (כח, ה)

ופירש"י ז"ל "והם יקחו", אותם חכמי לב שיעשו הבגדים, יקבלו מן המתנדבים, את הזהב וכו', לעשות מהן את הבגדים.

והרמב"ן ז"ל ג"כ פירש כן, וכתב, שלא ישקול להם הנדבה ולא ימנה, כי נאמנים הם. כמ"ש (מ"ב יב, טו) ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה, כי באמונה הם עושים. וכתב שה"ה בכל מלאכת המשכן. ע"ש. וכבר רמז ע"ז הראב"ע ז"ל בלשונו הקצרה וז"ל: והם חכמי לב העושים, נאמנים הם. עכ"ל.

וראיתי בתרגום יונתן בן עוזיאל שכתב, והינון יסבון מן ממונהון ית דהבא וכו'. והוא חידוש גדול שחכמי לב יתנו ממונם זהב ותכלת וכו'. נמצא שמלבד שתורמים את הידע והאומנות שלהם, עוד נצטוו לתרום גם מהממון שלהם. ואולי ציוה להם שיתנו משלהם, כדי שיתרחקו מהתאוה של הממון כשיראו נדבת הזהב והתכלת, דע"י שנותנים משלהם לא יתאוו לקחת מהנדבה, ועוד שע"י שנותנים נעשה הדבר יקר בעיניהם ויתאמצו יותר בעשית הדברים כראוי. וחכמה נפלאה יש בדבר זה.