הרב עמאר - משה רבנו לא לבש בגדי כהונה בשבעת ימי המילואים

וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת: (כח, ב)

רש"י ז"ל כתב "לאהרן אחיך", משה לא נשתמש בבגדי כהונה (בשבעת ימי המילואים) דכתיב ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך, והוא היה זר אצלן, ועפ"י הדיבור שימש ולא הוזכרו בגדים. ומקורו בע"ז (לד, א).

ובאוה"ח הק' הזכיר דברי הגמ' בע"ז שם, דאמרו, שאלו את ר"ע במה שימש משה כל שבעת ימי המילואים, לא הוה בידיה, אזל ושאל בבי מדרשא, אמרו לו בחלוק לבן שאין בו אמרא. ע"כ. נמצא דרק בכהנים מעכבים הבגדים אבל מי שאינו כהן תתרצה עבודתו גם בלי בגדי קדש. והוא מ"ש "לכבוד ולתפארת", כי אין הבגדים לצרכי עבודה בלבד, אבל בעבודתו של משה בשבעת ימי המילואים לא היה צריך לבגדים, שאינם אלא לכבוד למשרת קבוע לעבודתו. ע"ש.

ואולי אתן טעם להבין מ"ש רבינו ע"ה שאינם אלא לכבוד למשרת "קבוע" לעבודתו, דעבודת ה' צריכה להיות באימה ובשמחה, ואם יחסר אחד מהם אין עבודתו תמה ושלמה. וכמו שנאמר בברכה מעין שבע "לפניו נעבוד ביראה ופחד", והשמחה היא השלמות, ורמזו במזמור לתודה (תהלים ק, א-ב), הריעו לה' כל הארץ. ר"ת הלכ"ה, עבדו את ה' בשמחה. כך היא ההלכה. וק"ו בעבודת בית ה' ברוך הוא, שברור שצריך להיות ביראה ופחד בעומדו לפני מי שאמר והיה העולם. וגם יתמלא לבו שמחה ביודעו שהוא משרתו של הקב"ה.

ושני אלה הזמן שוחקן, וההרגל משכיחן, עד שיכול לבא למקדש כבואו לבית רגיל או לתפקיד רגיל ח"ו. כי גדול כוח ההרגל. וע"כ ציוה לעשות בגדי קדש שיתקדשו בם ויהיו מכובדים ומפוארים לכבוד השם, שכן ראוי למשרתי ה' העומדים בהיכלו שיהיו מפוארים ונכבדים, וזה כבוד ה' ותפארתו, וע"כ קראם בגדי קדש, שהכבוד שלהם לכבוד ה', ולא לכבודם האישי והפרטי, ויש בזה עוד מעלה נוספת, שיש בלבישתם הכנה ראויה לקראת עבודת ה', בבחינת הכון לקראת אלהיך. וכל זה הוא שייך במשרתים הקבועים, שתהיה להם דמות וצורה מפוארת שתכבד האדון אותו משרתים. הבו לה' בני אלים הבו לה' כבוד ועוז.

וגם שקביעותם בעבודה דבר יום ביומו, עלולה לפגום ביראתם ובשמחתם בעבודת ה', ויהיה לבם גס בתפקידם, אבל בזה שלא מתחילים בעבודה עד שילבשו מדיהם המיוחדים, יש בזה התחדשות והתרעננות, והכינו את אשר יביאו, ואת אשר יבואו לשרת בקדש.

אבל משה רבינו ע"ה, אינו קבוע בזה, והיא פקודה מיוחדת מאל עליון, ובודאי שהלת הקדש על ראשו ואימתו גם שמחתו לא ילוזו מעיניו יומם ולילה לא יסיח דעתו ועיניו, וגם אין הרגל ושיגרה בזה, שרק בימי המילואים יעבוד ולא יוסיף. ע"כ לא היה צריך לבגדים.

עו"כ האוה"ח הקדש שם לפרש "לכבוד", כנגד ד' אותיות אדנות, וארבעה בגדי זהב הם כנגד ארבע אותיות אדנות, וארבעה של לבן נגד ד' של שם הוי'ה, וזה תפארת המתיחס להוי'ה כידוע. וזו כונת פסוק זה, ועשית בגדי קדש לכבוד כנגד בגדי זהב, ולתפארת כנגד בגדי לבן. ושמנת הבגדים מתכפרים על ידם הפגמים שמגיעים למקום עליון בחטאים ובעוונות של בני אדם, וע"כ אהרן ובניו שעבודתם מכפרת על בני ישראל צריכים ח' בגדים לתקן הפגמים שנעשו ע"י ישראל, אבל משה בז' ימי המילואים לא בא לכפר אלא על אהרן ובניו, ולא היה צריך ח' בגדים, לזה שימש בחלוק, ע"כ אמרי קדוש זיע"א.

וגם בדרך זו י"ל עוד בעה"ו, דמשה ואהרן הם שתי בחינות שונות המגיעות למקום אחד, שניהם מופקדים על עם ישראל להתפלל עליהם ולהושיעם בכל עת צרה וצוקה, כאשר אמרו רבותינו (מכות יא, א) על דברי הכתוב (במדבר לה, כה ואילך), שהרוצח בשגגה יושב בעיר מקלט עד מות הכהן הגדול, והטעם שתלה הענין במיתת הכה"ג היא לפי שהיה לו לכה"ג להתפלל עליהם ולא התפלל. והואיל ואהרן ובניו הכהנים עיקר תפקידם הוא לכפר על בנ"י בקרבנות ובעבודת ה' במקדש, ולזה צריכים גם מלבושים מיוחדים, שכל תפקידם הוא בעשיה עשיית הקרבנות, ועשיית הקטורת, ועבודת השבתות וימים טובים ויוה"כ ועוד, וגם ברכת כהנים היא דבר מיוחד ומוגדר כאמור: כה תברכו את בנ"י וגו'.

אבל משה אדון הנביאים דאגתו לישראל היא באומר ובדברים, להוכיחם וללמדם דרך ה', ולהעתיר בעדם בכל עת צרה וצוקה להשיב חרון אף ה' מעליהם.

ועבודת אהרן ובניו היא יפה וראויה כל זמן שהם בבית המקדש וכל זמן שבית המקדש קיים, אבל דרך הגנתו של משה היא לכל העתים כולם, וע"כ א"א לחייב את משה בבגדים, אלא תפלותיו ועבודת ה' שלו היא בכל מצב ובכל זמן, ואינה צריכה מקום מיוחד או מעשה מיוחד, או בגדים מיוחדים, אלא דרך זו יפה בכל עת ובכל מצב ללא שום הגבלה כלל ועיקר, ומנהיגי הדור וצדיקיו וכל חכמי ישראל ממשיכים דרכו של משה, והן המה שעמדו להם בכל צרותיהם גם באורך גלותם, שאחר שחרב המקדש וניטלו הארון והלוחות, ואין כהן ואין מזבח, ואין קטורת ואין ציץ ואין בגדי כהונה, אלא נשלמה פרים שפתינו, והתורה נשארה בידינו, ומעשה אבותינו בידינו לשאת עינינו השמימה בתפלה ותחינה וליה עינינו תלויות עד שיחננו. וחסדי ה' כי לא תמנו, ורחמיו עלינו, וזכות אבות שלא תמה לעולם וזכות הקדושים אשר בארץ המה, והצדיקים שמעתירים בעדנו.