הרב עמאר - פרשת שמות

וַיַּעַן משֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה', וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' מַה זֶּה (מזה כתיב) בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה, וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס משֶׁה מִפָּנָיו, וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ. (ד, א-ד)

וכתב רש"י ז"ל "מזה בידך", לכך נכתב תיבה אחת, לדרוש מזה שבידך, אתה חייב ללקות שחשדת בכשרים. ופשוטו כאדם שאומר לחברו מודה אתה שזו שלפניך אבן היא, אמר לו הן, אמר לו הריני עושה אותה עץ. עכ"ל.

וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה, וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל משֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. (ג, יב-יד)

וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא. (ג, ה)

לפי מה שביארתי (לעיל מאמר טו) שמשה בראותו שהשכינה שורה בסנה, והוא יכול להשיג כאן מעלות רמות ונשגבות, לא הסתפק במה שהיה לו עד עתה, והחליט להמשיך בעלייתו לכלות את כל שארית הגשמיות שבו. אפשר לומר שהקב"ה ישתבח שמו, מדריך אותו בזה, לתת גם בזה מדה נכונה, כי אם יתלהב ויבער באש הקדושה מעבר למדה, ימצא עצמו נדבק בשכינה לגמרי, ולא יוכל להמשיך בהנהגת עם ישראל, כי החלק ידבק בכל ברוך הוא, ויהיה כאחד משרפי מעלה, ולא יהיה עוד מיושבי הארץ, ולא זה הוא חפץ ה' בעת הזאת.

וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא. (ג, ה)

וראיתי בדעת זקנים מבעלי התוספות שכתבו, לכך הוצרך לומר מעל רגליך, משום שיש נעל שהוא של היד, ובלע"ז גנ'ט (היינו מה שאנו קורים היום כפפה), והוא הנעל שנתן בועז לגואל, דכתיב שלף איש נעלו ונתן לרעהו, וגם עכשיו רגילים השרים והשלטונים לקנות בגנ'ט שלהם. ע"ש.

ובאמת בזמנו הראני ידי"נ הג"ר עמרם אבוזגלו שליט"א אב"ד בת"א יפו, בתרגום של רות בפסוק (רות ד, ז), שלף איש נעלו ונתן לרעהו. שתירגם "נעלא דידא". ובזה השבתי לאחד שהיה מתקשה, האם כך נאה לשלוף נעל ולתת ביד חבירו בשביל הקנין, ולק"מ שהוא כפפה של יד.

וּמשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה, וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל, וַיֹּאמֶר משֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה, וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר משֶׁה משֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי, וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא. (ג, א-ה)

יש לדקדק הרבה בפסוקים אלו, ובפרט במה שכבר הקשו ראשונים ואחרונים, דמתחילה נראה אליו "מלאך ה' בלבת אש מתוך הסנה", ואח"כ נאמר, "ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר משה משה". פתח במלאך, ובסיום, הקב"ה בכבודו קורא ואומר לו משה משה וגו'.

וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה, וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב, וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים. (ב, כג-כה)

ופירש רש"י ז"ל, "ויהי בימים הרבים ההם", שהיה משה במדין, ע"ש. "וימת מלך מצרים, נצטרע, והיה שוחט תינוקות ישראל ורוחץ בדמם, והוא ממדרש רבה (שמו"ר א, לד).

וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה. (ב, כב)

ורבינו חיים ן' עטאר זיע"א בספה"ק אור החיים, כתב, "גר הייתי לשון עבר, כי בזמן שנכתבה תורה ידבר הכתוב. או ירצה על זה הענין, "גר הייתי" על דרך אומרו (תהלים קיט, יט), גר אנכי בארץ, כי הצדיקים אינם בעולם הזה אלא כגרים בלא שום יישוב, והוא אומר גר הייתי מעודי, ונוסף לי בארץ נכריה לצד שהיה חוץ מאחיו ובית אביו. עכ"ל הטהור.

וַיּוֹאֶל משֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמשֶׁה. (ב, כא)

בתרגום יונתן בן עוזיאל כתב על פסוק זה, שכשנודע לרעואל שמשה ברח מפני פרעה, השליכו לבית כלא, וצפורה היתה מפרנסת אותו בסתר במשך עשר שנים, ולסוף עשר שנים הוציא אותו מן הבור, והיה משה מטייל בין הגינות של רעואל, והיה מודה לה' ומתפלל אליו, שעשה לו נסים ונפלאות, וראה את המטה שנברא בין השמשות, וחקוק עליו השם הגדול והחשוב, שבו עתיד לעשות אותות ומופתים במצרים, ובו עתיד לבקוע את ים סוף, ולהוציא מים מן הסלע, והיה נעוץ בתוך גינתו של רעואל, ומשה הושיט את ידו ולקחו, ובכך התרצה משה לשבת עם אותו האיש, וזה נתן את צפורה בת בנו למשה. ע"כ. וכל זה דרשו חז"ל מהתיבות "ויואל משה לשבת את האיש".

וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל משֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו, וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל, וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ, וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּירָא משֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר, וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת משֶׁה וַיִּבְרַח משֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר, וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן, וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרֲשׁוּם וַיָּקָם משֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם. (ב, יא-יז)

המתבונן יראה את תכונתו הנפלאה של משה רבינו ע"ה, עוד בטרם נגלה אליו ה', ועדיין לא שמע קולו, ואיש לא מינהו לנגיד ושר עדיין, וכבר יוצא לראות את שלום אחיו, ושלום הסובלים והכואבים, ולהציל עשוק מיד עושקו. ואע"פ שהתורה לא ניתנה עדיין, וחוק אין בארץ, ובודאי לא קיים בית דין ולא מחוקק.

וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל משֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו, וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל, וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ, וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּירָא משֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר. (ב, יא-יד)