הרב עמאר - המשכן אות ומופת להשראת השכינה בקרב ישראל לעולמי עולמים

אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי משֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן: (שם)

פירש"י ז"ל, "אלה פקודי", בפרשה זו נמנו כל משקלי נדבת המשכן, לכסף ולזהב ולנחושת, ונמנו כל כליו לכל עבודתו. עכ"ל. וכן הוא בתרגום יונתן בן עוזיאל, שכתב אלי מניני מתקַלְוַן וסמכוהון דמשכנא דסהדותא, וכו'. ועיין באבן עזרא וברשב"ם ז"ל.

ורבינו בעל אוה"ח הקדוש כתב, "אלה פקודי", אומרו אלה לפסול כל מנינים שבעולם, כי כל מה שימנה האדם מקנינים המדומים, אין מנינו מנין, וכו', אבל מנין זה עומד לעולם, והטעם להיות מנין המשכן המופלא אשר שכן שם אלהי עולם השם.

וכונתו פשוטה שכל מניני כסף וזהב וכו' לכל אשר ישתמש בהם האדם לקנות ולבנות ולהרבות רכושו והונו, אינו כלום, כי הכל הוא הבל ורעות רוח, ואין ממשות במנינו, והרי הוא כמונה אבני תהו. אבל אלה המנינים חשובים הם מאד דאע"ג שאין ערך לכסף ולזהב שהן הבלי העולם לא יועילו ולא יצילו מ"מ כשמנדבים כספם וזהבם לתורה ולמצוה, זה מנין אמיתי והוא יכון לעד, כי זה מנין של המשכן וכליו, אשר בכל כלי ובכל חלק יש חשבונות מכוונים לשמות הקדש ביחודים וזיווגי מדות. אלה פקודי ותו לא מידי. וכל דבר שבמנין אינו בטל לעולם, אבל שאר המנינים לא חשיבי מנין. ומינה תלמד שכל עושר העוה"ז הוא הבל ואין בו ממש. וע"כ בטלים הם. ואין לו לאדם לרדוף אחר הבהלה, להרבות קניני העוה"ז, שאין מלוין אותו בשעת מותו לא כסף ולא זהב וכו'. אבל תורה ומצות שהם חיים וקיימים לעולמים, כל מה שיתיגע להרבות מהם חילו, אשריו ואשרי לו, כי הרחיב ה' גבולו, והן לעד שלו, מי ידמה לו, ולזה יתן לבו ושכלו, הליכות עולם לו, עין לא ראתה המצפה לו.

עו"כ רש"י ז"ל, "המשכן משכן", שתי פעמים, רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עונותיהם של ישראל. וכתב הרב בעל הטורים שהמשכן היה עדות ששכינה שורה בישראל, שבית ראשון עמד ת"י שנים כמנין משכן. ע"כ. וגם בית שני רמוז כאן באותיות המשכן עם ה' אותיות, שחשבונו ארבע מאות ועשרים, כן כתב הרב חתם סופר בחידושיו על התורה, ואמר שזה אומרו אל פקודי המשכן משכן שנפקד שתי פעמים, ונפקד בעונותינו הרבים. וכאן אמר אשר פוקד על פי משה, ופירש הוא ז"ל, שכיון שאמר משה שמעו נא המורים (במדבר כ, י), וכן שהכה הסלע במקום לדבר עמו, וע"כ נגזר עליו שלא יכנס לארץ, ומזה נתגלגל ובא החורבן בעוה"ר. שאם היה משה רבינו ע"ה נכנס לארץ והיה בונה את המקדש, לא היה חרב לעולם ועד, וזה שאמר אשר פוקד על פי משה.

עו"כ רש"י ז"ל, ועוד מתבאר אלה פקודי המשכן משכן העדות, עדות לישראל שויתר להם הקב"ה על מעשה העגל, שהרי השרה שכינתו ביניהם. עכ"ל. וכתב הרב שפתי חכמים (אות ג), אבל מה שנתן להם הלוחות אינו עדות, דיש לומר דנתנם להם שלא לדחותן בידים, כיון שנתגיירו וקבלו עליהם עול התורה והמצות, ואע"פ שחטאו (בעגל) הוו להו כישראל, שישראל מומר לא פקע מיניה שם ישראל, כדכתיב (יהושע ז, יא) חטא ישראל וגו', אע"פ שחטא ישראל הוא, כדאמרינן (בסנהדרין מד, א), מהר"א מזרחי.

וע"ז כתב הרב שפתי חכמים, בשם מנחת יהודה, ולי נראה דכיון שמי שחטא בעדים והתראה כבר נהרגו ע"י בני לוי, ואלה שחטאו בעדים ולא בהתראה מתו במגפה, ואלה שחטאו בעגל בלא עדים ובלא התראה, בדק אותם כסוטה, שטחן את העגל וזרה על פני המים והשקה אותם. א"כ הנשארים לא חטאו, ולהם היה מוכרח לתת להם הלוחות, ולא שויתר להם מעשה העגל על שלא מיחו בהם, [והוא כפירושו של רבינו עזריה פיג'ו ע"ה בספרו הבהיר בינה לעתים. אשר הזכרתי בפרשת כי תשא במעשה העגל, שרצה ה' להשמיד את כולם, בעָוֹן שלא מיחו]. אי נמי שחטאו במחשבה ולא היו כדאים שישרה שכינתו ביניהם, אבל המשכן הוא עדות גמורה, שויתר להם הקב"ה על מעשה העגל. מנחת יהודה.

עו"כ שם בשם דברי דוד, שאין עדות לעיני כל העמים ע"י הלוחות, אלא ע"י המשכן שהכל ראו שהשכינה שורה שם, ושכן מבואר בתנחומא, כיון שהלך משה לבקש רחמים מיד סלח להם, אמר משה אני מפוייס שמחלת להם, אלא הודיע לעיני העמים שאין בלבך עליהם, אמר לו הקב"ה הריני משרה שכינתי ביניהם ומכירים שמחלתי להם, לכך נאמר משכן העדות. ע"כ.

והנה זאת היא שלא ידעו הגוים, כי הם חושבים שיש תנאי בגירות, שכל זמן שמקיים מצות ה' ומתקשר עם הקב"ה, הוא ישראל, ובעת שיעזוב דרכי תורה וקיום מצוותיה, וחדל מהקשר עם הקב"ה, יצא מכלל ישראל, והיא הטעות הגדולה. כי אחר שקיבל עליו עול התורה ומצוותיה, ומל וטבל כדת של תורה, אינו יכול עוד לצאת מכלל ישראל בשום פנים שבעולם, ואע"פ שחטא ועבד ע"ז ישראל הוא, ישראל מומר שיקבל עונשו הראוי לו, אבל לא נפיק מכלל ישראל, וגם לא יכול להפטר מהעונשים המיועדים לעוברי רצונו. וע"כ חידש הגאון מהר"א מזרחי ע"ה, שאין עדות בלוחות, שיש לומר שנתנם להם, שלא לדחותן בידים. דאחר שישראל גם בעת חטאו ישראל הוא, אין לדחותו מלימוד התורה ומקיום מצותיה, אלא לקרבו שיחזור בתשובה, ושב ורפא לו.

ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות איסורי ביאה (פי"ג) שכ' דאע"פ שהלך ועבד ע"ז הוא ישראל מומר וחוששין לקידושיו וכו'. ועוד כתב שם (הלכה יד) אל יעלה בדעתך ששמשון המושיע את ישראל, ושלמה ידיד השם, נשאו נשים נכריות, בגיותן, אלא סוד הדבר כך הוא, שהמצוה הנכונה כשיבא הגר וכו'. וע"ש שהאריך בזה, וביאר שבימי דוד ושלמה לא היו מקבלים גרים, שבתי הדין היו נמנעים מלגיירם כי לא באו אלא לשם דבר והיו הדיוטות שמגיירים גם בימי דוד ושלמה, והם גיירו גם מי שבא לשם אישות וכו', ואע"פ שהלכה היא שלכתחלה לא מקבלים אותם, בדיעבד שגיירו אותם הוו גרים. (כמבואר ביבמות דף כ"ד), והוסיף וביאר שם (הלכה טז) וז"ל, ולפי שגייר שלמה נשים ונשאן וכן שמשון גייר ונשא, והדבר ידוע שלא חזרו אלא בשביל דבר, ולא ע"פ ב"ד גיירום, חשבן הכתוב כאילו הן גויות ובאיסורן עומדים, ועוד שהוכיח סופן על תחלתן שהן עובדות ע"ז שלהן, ובנו להן במות, והעלה עליו הכתוב כאילו הוא בנאן, שנאמר אז יבנה שלמה במה. ע"ש. והנה למרות שכל זה היה ברור, אפ"ה הקדים וכתב, אל יעלה על דעתך שהן נשאו נשים נכריות בגיותן, ועוד הוסיף וכתב שם (בהלכה יז) גר שלא בדקו אחריו, (לשם מה מתגייר) או שלא הודיעוהו המצות ועונשן, ומל וטבל בפני שלשה הדיוטות, הרי זה גר, ואפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר, הואיל ומל וטבל יצא מכלל הגוים, וחוששין לו עד שתתבאר צדקתו, ואפילו חזר ועבד עבודה זרה, הרי הוא כישראל משומד שקידושין קידושין, ומצוה להחזיר אבדתו, מאחר שטבל נעשה כישראל, ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן, ואע"פ שנגלה סודן. ומפני זה אמרו חכמים קשים גרים לישראל כנגע צרעת, שרובן חוזרין בשביל דבר ומטעין את ישראל, וקשה הדבר לפרוש מהם אחר שנתגיירו, צא ולמד מה אירע במדבר במעשה העגל ובקברות התאוה, וכן רוב הנסיונות, האספסוף היו בהן תחלה. עכ"ל.

וע"כ צדקו בודאי דברי גאון מהר"א מזרחי ז"ל הנ"ל, שמהלוחות אין ראיה ועדות שויתר להם על מעשה העגל, דאפשר שלא רצה לדחותם בידים, דאעפ"י שחטאו גרים הם. אבל כשהשרה שכינתו עליהם במשכן זו עדות ברורה, וזה שאמר משכן העדות.

והנה מדברי כל המפרשים עולה להדיא, דאין עדות שהשם יתברך סלח לעון עמו וגם ויתר על עון העגל, אלא ע"י המשכן, ואפילו נתינת הלוחות שהם מעשה אלהים והמכתב מכתב אלהים, אינה חשובה עדות כמו המשכן. ותאלמנה פי דוברי שקר המדברים בגאוה ובוז לאמר, ה' עזב את עם ישראל ונטשם, והחליפם בעם אחר ח"ו, ולקחו שמות אשר לא להם, והנה בזמננו מאז החל עם ה' לשוב לארצו, והקב"ה שב שבותנו ומקבץ נידחנו מארבע כנפות הארץ, ממזרח וממערב מצפון ומים, ואפילו שארית הפליטה אשר באתיופיה שהיו הרחוקים ביותר מעם ישראל בקיום התורה ומצוותיה שמקיימים אותם שלא כהלכתם ודקדוקם. אשר השתבשו אצלם זה כבר מאות שנים רבות, ובחמלת ה' עליהם, הנה הִנם שבים לציון ברנה ושמחת עולם על ראשם על אף הקשיים שבקליטת העליה והתמזגות העדות והשבטים זה בזה, שהם מהדברים הסבוכים, אבל עין בעין רואים קיום דברי נביאנו וחכמינו, ורבים מחכמי העמים רואים בזה יד ה' בגלוי, ופגשתי בעצמי רבים מראשי הדתות, שחזרו בהם מאותה טעות שהיו אומרים שה' עזב את עמו ונטש את נחלתו ח"ו, ועתה מודים ואומרים הנה עם השם שב לארצו ולמולדתו, ודברי הנביאים מתקיימים אחת אל אחת ועינינו רואות.

ובהיותי בביקור בלוס אנג'לס בארה"ב בקהלות אחינו בני ישראל שם, ביקשני הקונסול שלנו לפגוש כחמשים כמרים ע"פ בקשתם, ודברתי בפניהם, ותיארתי שיבת עם ישראל לארץ ישראל, כמו שזה קורה במציאות חיינו בלא כחל ובלא סרק, רק הייתי משלב המציאות עם דברי הנביאים ועם פסוקי התורה, והיו רגעים שבכיתי מעוצמת הרגשות ורבים מהם בכו ממש, ומאד ביקשו שנשמור קשר שיוכלו להמשיך לשאול ולקבל תשובות, כמו שעשו שם שעה ארוכה אחרי ההרצאה.

ובאחד הביקורים במדריד אשר בספרד בביתו של יהודי משרשים קדושים, הזמין הלה כמה מיחידי הקהלה המקומית, וכן הזמין חברו לעבודה שאינו מבני ברית והוא חכם ומלומד מאד, ואוהב תורה להפליא, והלה ביקש רשותו להביא עמו עוד חבר, והביא עמו מלומד גדול שהיה מחשובי הכמרים שם, ובאחרונה פרש מהם והוא באקדמיה, והביא עמו ספרים שחיבר ונתנם לי, ובדבריו אמר לעיני כל הנוכחים בצלילות גמורה, שרוצה להביע לפני את אשר כבר אמר לראשי הנצרות, שהטעות הכי גדולה של הנצרות היא האימרה האומללה, שהשם עזב את היהודים והחליפם בעם אחר. וכתב על זה ספר שלם, של הוכחות ברורות ונכוחות.

וזה מה שאמר הכתוב "משכן העדות", ואמרו חכמינו עדות לבני ישראל שהקב"ה ויתר להם על מעשה העגל, והשרה שכינתו בתוכם. שחז"ל ראו בעיני קדשם מה שעתידים הגויים לומר, ושצריכים עדות לישראל, שהשם עומד לימינם נצח, כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב.

משכן העדות, עיין במה שכתב רבינו עובדיה ספורנו ז"ל, (בד"ה אלה פקודי) בזה"ל, ולזה לא נפסדו (כלי הקדש והמשכן), כאומרם ז"ל (יומא יב, א), שמא תאמר אבד סברם ובטל סיכויין, תלמוד לומר עצי שטים עומדים (שמות כו, טו), שעומדים לעולם ולעולמי עולמים, וגם לא נפל דבר מהם ביד האויבים, היפך מה שקרה למקדש שלמה וכליו. כמבואר בחורבן בית ראשון ע"י נבוזרדאן, שלא נזכר שם דבר מעניני משכן משה רבנו ע"ה. עכ"ל.

ועיין עוד בדבור שאחריו שמנה מעלות המשכן, שבשבילם ראוי להיות נצחי ושלא ליפול ביד אויב, הראשונה שהוא משכן העדות שהיו בו לוחות העדות, ב' אשר פוקד על פי משה, וכו', ע"ש באורך ותרוה נחת.

והעולה מן הדברים, שהעדות הזאת שהעיד בנו ה' יתברך ע"י ששיכן שכינתו בתוכנו, להראות כל העמים חוזק אהבתו אותנו, ואשר מחל לנו גם על עון העגל, אינה זמנית ולא בת חלוף, אלא עדות נצחית, העומדת וניצבת לעד ולעולמי עולמים, כמו שהמשכן לא נפסד ולא נפסדו כליו, ועציו עצי שטים עומדים, שעומדים לעד ולעולמי עולמים, כמו כן העדות העולה מהם, עומדת וקיימת לעולמים, לא תשתנה ולא תתחלף בשום זמן ובשום אופן ח"ו. וכמו שהמשכן וכליו, לא נמסרו בידי האויבים, כן אהבת ה' אלינו, לא תנתן לזרים ולא ינחלוה לעולמים, כי אהבת עולם אהבתנו ה' אלהינו, ולעולם לא יחדל, כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב.