הרב עמאר - השמחה הראויה למשיגים זיו השכינה ומקור נפלא לסעודת סיום מסכת

וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ: (כד, יא)

רש"י ז"ל פירש הפסוק עפ"י דרכו בפסוק הקודם, שכתב שגם הזקנים נתחייבו מיתה. לזה אמר כאן: ואל אצילי בני ישראל, שהם נדב ואביהוא והזקנים (תנחומא שם), לא שלח ידו, מכלל שהיו ראוים להשתלח בהם יד. ויחזו את האלהים, היו מסתכלים בו בלב גס, מתוך אכילה ושתיה, כך מדרש תנחומא. ואונקלוס לא תירגם כן. וע"ש. וכונתו למה שתירגם אונקלוס למעליותא, שלא היה להם נזק, וראו יקר ה', והיו שמחים בקרבנותיהם שהתקבלו ברצון, כאילו אוכלים ושותים.

וגם תרגום יוב"ע, תירגם כמו אונקלוס ששמחו על קרבנם שהתקבל ברצון והיו כאוכלים ושותים. וברישא של הפסוק תירגם יוב"ע עפ"י דרכו בפסוק הקודם, שרק נדב ואביהוא הם שראו מעבר למחיצתם, וכתב, ולות נדב ואביהוא עולֵמיא שַפִירַיַא, לא שדר מַחְתֵּיה בההיא שעתא, ברם אִתנטרא להון ליום תמיניא לאשלמותא (שמיני למילואים), לאסערא עליהון. נמצא דמפרש, שאצילי בני ישראל, הם נדב ואביהוא שהיה ראוי להשתלח בהם יד, והמתין להם עד יום השמיני של המילואים, ולא הזכיר את הזקנים בזה. כי לפי שיטתו הזקנים לא חטאו בזה.

ורבינו אברהם ן' עזרא ז"ל כתב, ואל אצילי, כמו ומאציליה (ישעיה מא, ט), ולא הזכיר זקנים להכניס עמהם נדב ואביהוא. עכ"ל. ומשמע שמפרש שהאצילים הם נדב ואביהוא עם הזקנים. וכן כתב בעזרה להבין, שנדב ואביהו, הם היו צעירים, ואינם בכלל הזקנים, ולזה קראם בשם אצילים. עכ"ל. כלומר שאם היה כתוב זקנים לא היה נכלל בזה נדב ואביהוא, אבל עתה שכתב אצילים, זה כולל גם הזקנים וגם נדב ואביהוא. כן פירש חתני הרי"ש שליט"א.

ואולם הרמב"ן ז"ל רוח אחרת עמו בזה, ובחר בדרך מיוחדת שהוא מפרש שהאצילים הם נדב ואביהוא וגם הזקנים, ובזה הלך בדרכו של רש"י ז"ל, אך הוא ז"ל פירשה לשבח ודלא כרש"י ז"ל, שכתב, שנאצל רוח אלהים על נדב ואביהוא והזקנים, והוסיף, לא שלח ידו, בעבור שאמר והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה', הודיע בכאן שנזהרו בכך ולא פרץ בהם פרץ, כי היו אצילי בני ישראל ראויים למה שחזו במחזה הזה. והטעם כי חזו את האלהים, ולא הרסו לעלות אל ה'. עכ"ל. נמצא דלהרמב"ן ז"ל הכתוב קורא אצילים לנדב ואביהוא ולכל הזקנים, אלא שפירש שכולם לא עברו ממחיצתם וקיימו רצון קונם וזכו לחדות ה'.

וגם מהרשב"ם ז"ל נראה שהוא סובר שלא נענשו, דאעפ"י שראו את אלהי ישראל, כאן חלק להם הקב"ה כבוד, ומפני כריתת הברית נראה להם וכו' ע"ש. כלומר שבאמת ראייתם היתה מעבר למה שהיו יכולים, אך ה' חלק להם כבוד זה. ועיין בספורנו שגם הוא פירש לשבח, שלא שלח בהם ידו להוציאם מחושיהם כדי שינבאו כענין שאר הנביאים בהיות עליהם יד ה', וכו', אמנם לאלה האצילים לא שלח ידו להוציאם מחושיהם כדי להשיג מה שראו אז. עכ"ל. נמצא דמפרש לא שלח ידו למעליותא. והיא שיטתם של רשב"ם ורמב"ן ועוד.

ובאוה"ח הקדוש, פירש שמשום שהם אצילים וגדולי ישראל ע"כ לא שלח בהם ידו, או מפני שגדלותם עמדה להם, או כדי שלא לערבב שמחת ישראל שיתאבלו על גדוליהם, וע"ש שהקשה על מה שפירשו לא שלח ידו. והוא ז"ל מפרש הפסוק לא שלח ידו, לטובה וכדרך הרשב"ם והרמב"ן ור"ע ספורנו ז"ל, שלא על עונש מרמז אלא למעליותא. שכתב, ואולי שהוא על דרך שאמר למשה, והסירותי את כפי וראית וגו', הרי שאפילו למשה שם כפו עליו לעשות הבדלה, לבל יסתכל. וכאן הודיע הכתוב, שלאצילי בני ישראל לא שלח ידו למנוע מהם המחזה, והניחם לזון עיניהם מאורו יתברך, וזה שיעור הכתוב, ויראו את אלהי ישראל, פירוש ראו אור גדול של אלהי ישראל, אבל לא נסתכלו אלא תחת רגליו, ואחרי כן לצד שלא שלח ה' ידו, פירוש כוחו ורשיונו למנוע מהם, ובזה היה להם כח לחזות בנועם ה', ונהנו, זו אכילה ושתיה, ושַׂבְעָה בטוב נפשם, ולא יקשה למה למשה שם כפו ומנעו מהביט ולאצילים לא מנע, כי מה שמנע ה' ממשה אינו לשלול מה שהשיגו אצילי ישראל, כי זאת היתה השגה תמידית למשה, אלא להביט בהשגה מופלאה אשר כל מחזה עליון יחזה, ויש עוד לאלוה מילין בפירושן של דברים, ושומר אני עצמי מהעלות על ספר, דברים היושבים בסתר עליון, לבל יהנו מהם מי שאינו ראוי לאור באור החיים עכ"ל הטהור.

ואנסה לבאר מה שנראה לענ"ד במה שהתיר לנו והעלהו עלי ספר באמרות טהרות הקדש, מאשר חצב בלהבות אש מהררי קדש. שאצילי ישראל ראו רק מה שתחת לרגליו, דהיינו ממה שצמצם כבודו יתעלה ונתן מקום להאצלת העולמות והוא מתחת לקו, עפ"י מה שכתב מוהרח"ו זללה"ה מרבו האר"י החי זללה"ה בעץ חיים (שער א' דרוש עיגולים ויושר ענף ב', ד"ה דע כי טרם) וז"ל, דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות, ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אויר ריקני וחלל וכו', ולא היה לו בחינת ראש ולא בחינת סוף, אלא הכל היה אור אחד פשוט שוה בהשואה אחת, והוא הנקרא אור אין סוף. וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברא העולמות ולהאציל הנאצלים, להוציא לאור שלמות פעולותיו ושמותיו וכינוייו, אשר זאת היתה סיבת בריאת העולמות, כמבואר אצלנו בענף הראשון מהחקירה הראשונה, אז צמצם את עצמו א"ס מנקודה האמצעית אשר בו, באמצע אורו ממש וצמצם האור ההוא ונתרחק אל צדדי סביבות הנקודה האמצעית, ואז נשאר מקום פנוי ואויר ריקני מנקודה האמצעית ממש כזה [ע"ש בציור] וע"ש באורך.

עו"כ שם: והנה אחר הצמצום הנ"ל אשר אז נשאר מקום החלל ואויר פנוי וריקני באמצע אור הא"ס ממש כנ"ל, הנה כבר היה מקום שיוכלו להיות שם הנאצלים והנבראים ויצורים ונעשים, ואז המשיך (מן האור הא"ס) קו אחד ישר מן העגול שלו מלמעלה למטה, ומשתלשל ויורד תוך החלל ההוא כזה (ע"ש), וראש העליון של הקו נמשך מן הא"ס עצמו ונוגע בו, אמנם סיום הקו הזה למטה אינו נוגע באור הא"ס, ודרך הקו הזה נמשך ונתפשט אור א"ס למטה, ובמקום החלל ההוא האציל ברא ויצר ועשה כל העולמות כולם. וקו זה כעין צנור דק אשר בו מתפשט ונמשך מימי אור העליון של א"ס אל העולמות אשר במקום האויר והחלל ההוא. עכ"ל. וע"ש שהאריך עוד הרבה.

וכנראה שמתחת לקו זה היו רואים בעיני לבם להשיג מנפלאות האצלת העולמות על פי רצונו הפשוט ברוך הוא וברוך שמו, וזה מה שכתב באוה"ח, שראו אור גדול, אבל לא נסתכלו אלא תחת רגליו. ומה שהוסיף שכיון שה' לא מנעם, היה להם כוח לחזות בנועם ה', ונהנו וחשיב אכילה וכו'. אפשר שאז נהנו מהאור של הקו המשתלשל מן הא"ס. וגם בזה יש דרגות רבות לאין חקר, ומשה היה רגיל ומסתכל בזה בקביעות, ואולי לזה קוראים אספקלריא המאירה. אך כשרצה להגביה לראות עוד שִׂיכֵּך ה' עליו בכפו ומנע ממנו להמשיך לעלות בזה כי לא יראני האדם וחי, ואולי זה המכונה בכתוב (תהלים ח, ו), ותחסרהו מעט מאלהים, כלומר מהשגת האלהות.

אך נדב ואביהוא, ולפי המדרש תנחומא גם שבעים זקנים היו יכולים להגיע רק מתחת לקו, שלזה אמר הכתוב מתחת רגליו. ובפעם הזאת ראו למעלה מזה, ולפי תרגום יוב"ע וגם מדרש תנחומא שברש"י נענשו ע"ז, כי הביטו למעלה ממחיצתם.

אך לרשב"ם ורמב"ן והאוה"ח הקדוש, לא נענשו כי לא עברו את מחיצתם, ומה שאמר הכתוב, ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו, ופירש רש"י ז"ל שהיו ראויים שישלח בם את ידו להענישם, אלא שהמתין להם לזמנים אחרים. אמנם לשיטת הרשב"ם והרמב"ן עליהם השלום, יוצא פירוש אחר, שלא שלח אליהם את ידו למנוע מהם שלא יחזו במה שחפץ לבם לרוב הדבקות בשכינה, אלא הניחם לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו ולא נענשו כלל ח"ו.

והאוה"ח הקדוש, פירש דלא שלח ידו לכסות עיניהם מראות בקדש, והבינו שיש להם רשות וכח לחזות בנועם ה', ושבעה נפשם בטוב וזיו עליון. וע"כ המשיך הכתוב ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו.

וראיתי לרבינו עובדיה ספורנו ז"ל שפירש, ויאכלו וישתו, עשו משתה אחרי כן, בלתי השתנות בחושיהם, וזה עשו לשמחה על מה שהשיגו. עכ"ל. ואולי זה היה מקור למסיבת סיום מסכת שנהגו חז"ל, ושכן אנו נוהגים גם בימינו. וכאן רואים שגם על השגה זמנית, ראוי לעשות סעודת הודיה לה' להודות לו על הטוב והחסד אשר גמלנו. וטוב עין הוא יבורך.