הרב עמאר - ויחזו את האלהים

וַיַּעַל משֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר: (כד, ט-י)

בתרגום יוב"ע תירגם (בפסוק י'), וזקפו נדב ואביהוא ית עיניהון, וחמון ית איקר אלהא דישראל, ותחות אפיפורין דריגלוי דמיצע תחות כורסיה, הי כעובד אבן ספירינון מִדכַֹּר שעבודא דשעבידו מצראי ית בני ישראל בטינא ובליבנין, והוון נשיא בטשָן ית טינא עם גובריהון, הות תמן ריבא מפנקתא מעברתא ואפילת ית עוברא, ואתבטֵש עם טינא, נחת גבריאל ועבד מניה לבינתא ואסקיה לשמי מרומא ואתקניה גילונדק תחות אפיפורין דמרי עלמא, זיוֵה הי כעובד אבן טבא והי כתקוף שפר שמיא כד הינון ברירין מן ענניא.

ופירוש דבריו שנדב ואביהוא הם שראו יקר אלהי ישראל, ותחת הדום רגליו שהוא כעין שרפרף (כ"כ בפירוש יונתן אות ס"ד ע"ש). שתחת כסאו, כעין אבן ספירינון (ספירינון היא האבן שממנה עשוי מטהו של משה, וגם לוחות הברית ובמק"א קרויה סנפירינון), זכר לשעבוד ששעבדו המצריים את בני ישראל, בחומר ובלבנים, וגם הנשים היו לשין את הטיט עם בעליהם, והיתה שם נערה מפונקת מעוברת והפילה עוברה ונשתקע בטיט, וירד מלאך גבריאל ועשה מזה לבינה, והעלה אותה לשמי רום ושם אותה תחת הדום רגליו של ריבון העולם, והיה זיוה כאבן טובה וכעצם השמים בזמן שהם ברורים בלי עננים.

והנה בדברי יוב"ע בתרגומו מבואר שרק נדב ואביהוא הם שנשאו עיניהם לראות ביקר אלהי ישראל.

ואולם במדרשים נראה שגם הזקנים ראו, והובא בדברי רש"י ז"ל כאן, שכתב, ויראו את אלהי ישראל, נסתכלו והציצו ונתחייבו מיתה, אלא שלא רצה הקב"ה לערבב שמחת התורה, והמתין לנדב ואביהוא עד יום חנוכת המשכן, ולזקנים עד ויהי העם כמתאוננים וגו', ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה (במדבר יא, א), בקצינים שבמחנה. (ומקורו במדרש תנחומא בהעלותך פרק ט"ז).

[והשפתי חכמים (אות כ') כתב, שנסתכלו בלב (לא בעינים) כדפירש רש"י בסמוך (בפסוק י"א, ויחזו וגו') אבל לא ראייה ממש דכתיב (שמות לג, כ), כי לא יראני האדם וחי. ונתחייבו מיתה על שנכנסו לפנים ממחיצתן. עכ"ל. וצריכים להבין, למה לא נאמר שהסתכלו וראו ועל כן נתחייבו מיתה כי לא יראני האדם וחי, וצ"ל שהכונה כי לא יראני, שאינו יכול ואינו מסוגל האדם לראות בעינו יקר ה' והוא חי, ולא רק שאסור לראות ואם יעבור ויראה יומת, אלא כי לא יראני, לא יוכל לראותני והוא חי. וע"כ מוכרחים לומר שלא ראו ממש רק בראיית הלב, וא"כ למה התחייבו מיתה, והשיב שנכנסו לפנים ממחיצתם].

על כל פנים לפי המדרש שהביא רש"י ויראו את אלהי ישראל קאי גם על נדב ואביהוא וגם על הזקנים, אבל ליוב"ע לא קאי אלא על נדב ואביהוא לבדם, והראב"ע ז"ל כתב, ויראו, במראה נבואה, כמו ראיתי את ה' יושב על כסא (מ"א כב, יט). וכן הוא ברשב"ם ז"ל שכתב, כעין וראית את אחורי (שמות לג, כג). והרמב"ן ז"ל הזכיר דברי הראב"ע ז"ל.

כמעשה לבנת הספיר, פירש"י ז"ל, היא היתה לפניו בשעת השעבוד, לזכור צרתן של ישראל שהיו משועבדים במעשה לבנים. וכעצם השמים לטוהר, משנגאלו היה אור וחדוה לפניו. ומשמע שמפרש לבנת מלשון "לְבֵנָה" וכנזכר בתרגום יוב"ע ובמדרש אבכיר שהובא בפירוש יונתן. והוסיף רש"י שבזמן השעבוד היתה לבנה זו לפניו להזכירם צערם של ישראל בהשתעבדם במצרים בצער ובעמל גדול, כדי להחיש גאולתם. ואחר שנגאלו שלכאורה היה אפשר להסיר אותה לבנה משם, דאין צורך להזכירם שכבר נגאלו מאותו שעבוד, לזה אמר שהיא עדין שם גם אחרי שנגאלו, ומאז היא שם לתת אור וחדוה לפניו.

וגם הראב"ע ז"ל דחה פי' הגאון שלבנת הוא מלשון לובן ע"ש, וכתב, והנכון כי לבנת מגזרת לבנה וכו', כאבן ספיר שראה יחזקאל במראות הנבואה, שהוא דמות כסא. (יחזקאל א, כו). וטעם וכעצם השמים לטוהר, תחת לבנת הספיר, והוא הרקיע שהוא כעין הקרח, שהוא נטוי על ראשי החיות שראה יחזקאל (א, כב), והנה כתוב ויראו את אלהי ישראל וכו'. ע"ש. והרמב"ן ז"ל הביא לדברי הראב"ע ז"ל וכתב, ועל דרך הפשט, טעם אלהי ישראל, לומר כי זכות ישראל אביהם עמהם לזכותם במראה הזאת.

עו"כ הרמב"ן ז"ל ועל דרך האמת, בעבור כי הזכיר במתן תורה וידבר אלהים, כאשר אמר, הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש, ביאר כאן ויראו את וגו', לומר שהשיגו הזקנים במראה הזאת יותר משאר העם שראו על הארץ את אשו הגדולה, כי היה לעם מחיצת ענן וערפל, ע"ש.

ובענין לבנת הספיר י"ל דאין כאן מחלוקת בעצם הענין, שהיא מהלבנה שבנה מלאך גבריאל משעבודם הקשה של בני ובנות ישראל במצרים, ששיעבדו אותם בעבודת פרך ובאכזריות נוראה, וזה היה לפניו יתברך להזכירם עד שעמד וגאלם ביד חזקה ובזרוע נטויה, וכדברי יוב"ע בתרגום, ואחרי שגאלם לא הסירה משם אלא קבעה שם לעד, שתתן אור וחדוה לפניו, כדברי רש"י בשם המדרש. והנביא יחזקאל ע"ה בנבואתו על כסא ה' ראה את זה, והזכירם בנבואה וכן את עצם השמים לטוהר, וכמו שכתב הראב"ע ע"ה.

וגם מה שהוסיף הרמב"ן ז"ל וכתב, שעל דרך האמת, בא הכתוב ללמדנו, שהזקנים השיגו וראו יותר משאר העם, גם הוא לא סותר את כל האמור, אלא שלדברי תרגום יוב"ע הם לא נענשו ע"ז, שראו מה שהיו רשאים לראות והשיגו כפי מדרגתם באמת, ורק נדב ואביהוא נענשו שעברו את הגבול שלהם, וראו מעל ומעבר למה שהיו רשאים, ועל כן רק להם מכוון הפסוק, ויראו את אלהי ישראל וכנ"ל, ואע"ג שבתרגום יוב"ע הזכיר רק את נדב ואביהוא, י"ל שהם לבדם ראו מעבר למחיצתם אבל הזקנים אפשר שגם הם ראו גם לשיטת יוב"ע, אלא שהם ראו רק לפי כוחם וע"כ לא נענשו. אבל למדרש שהביא רש"י ז"ל גם הזקנים נענשו, שגם הם הציצו ונתחייבו מיתה. וצריכים לומר שבאמת גם הזקנים וגם נדב ואביהוא, היו רשאים להשיג ולראות בעיני לבם, מעבר להשגת העם, אך הם העמיקו והרחיקו עוד מעבר למחיצתם, וע"כ נתחייבו מיתה, רק הקב"ה תלה להם לזמן אחר, שלא להשבית את שמחת מתן תורה, ואלו ואלו דברי אלהים חיים. ועיין לקמן במה שאכתוב בפסוק הבא ובמה שפירש הרמב"ן ז"ל בזה, ודלא כדעות אלו.