הרב עמאר - על חובת ההתרחקות מן הטומאה ומן הע"ז

לֹא תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם בְּרִית, לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי כִּי תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ: (כג, לב-לג)

הרמב"ן ז"ל פירש, "לא תכרות להם ברית", להחיות מהם כל נשמה. "ולאלהיהם", יזהיר שלא יכרות להם ברית להניח ע"ז שלהם, אלא שיהרסם וישבר מצבותם, וע"ש עוד שפירש דהכונה להם ולאלהיהם, שבעודם עובדים ע"ז לא תכרות להם ברית, אבל אם קבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז רשאי הוא לקיימם. והטעם לכל זה מבואר בפסוק הבא (לג) שנא', לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי, כי תעבוד את אלהיהם וגו'. ופירש"י ז"ל שתיבת "כי" פירושה אשר, שהוא אחד מארבע לשונות שתיבת "כי" משמשת, ע"ש. והרמב"ן ז"ל דחה פירושו של רש"י ז"ל, ופירש "כי" מלשון "פן", כלומר, פן תעבוד את אלהיהם. ע"ש.

וראיתי במוסף רש"י (הוצאת מכון המאור) שהביאו מתשובת רש"י (סי' רנ"א) שפירש, כי תעבוד, פן תעבוד, והוא כפירוש הרמב"ן ז"ל, ולכאורה נראה שרש"י ז"ל סותר דברי עצמו בפירושו כאן שפירש "כי" מלשון "אשר". ואולי יש ליישב דבאמת כששואלים מה הפירוש, של "כי תעבוד את אלהיהם", בזה פי' רש"י ז"ל בתשובתו שהוא, פן תעבוד. אבל כאן שבא לפרש את כל הפסוק שינה טעמו, שבפסוק הזה נאמר: לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי, כי תעבוד וגו', ואם נפרש "כי" מלשון "פן", נמצא שכתבו כאן שתי פעמים "פן", ויהיה, פן יחטיאו אותך לי פן תעבוד וגו', והוא לשון כפול ומיותר. ע"כ בבא רש"י ז"ל כאן ליישב לשון המקרא לפי פשוטו, אמר שכאן פירוש "כי" הוא אשר, וזה פירושו, פן יחטיאו אותך, ובמה יחטיאו אותך, אשר תעבוד את אלהיהם, דתיבת "פן" שנאמרה כאן קאי על תעבוד את אלהיהם, שהוא החטא שעליו אמר פן יחטיאו אותך, וכדי שלא יהיה כפול ויתר, פירש כי יחטיאו, אשר יחטיאו שזה החטא עליו מזהיר הכתוב, פן יחטיאו אותך לי. שיש חשש שיהיו לך למוקש. אבל בתשובתו מבאר הענין בפני עצמו שכנראה שאלו לפניו מה פירוש כי תעבוד את אלהיהם, ופירש שהכונה היא, פן תעבוד את אלהיהם. והכל על מקומו יבא לשלום.

והרמב"ם ז"ל ביד החזקה (הלכות ע"ז פ"י ה"א) פסק, אין כורתין ברית לשבעה עממין. כדי לעשות עמהם שלום, ונניח אותם לעבוד עבודת כוכבים ומזלות, שנאמר לא תכרות להם ברית, אלא יחזרו מעבודתם או יהרגו. עכ"ל. וצ"ל שקיצר בציטוט הפסוק, ועיקר הלימוד הזה הוא ממה שנאמר, לא תכרות להם ולאלהיהם ברית. דמזה משמע שלא לכרות להם ברית בעודם עם אלהיהם, אבל אם יחזרו מעבודה זרה שלהם, מותר לכרות להם ברית. וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל בפירוש השני, שהבאתי לעיל.

ושו"ר שגם רבינו בעל אוה"ח הקדוש פירש את הפסוק כן. שהקשה איך שייך ברית בע"ז, וגם בלי ברית איסורה במקומו עומד. ע"ש. ופירש שהכתוב בא לומר, שאין איסור כריתת ברית עם האומות אלא כל עוד ואלהיהן עמהם, אבל אם כפרו באלהיהן אין איסור, לזה אמר לא תכרות להם ולאלהיהם וכו'.

עו"כ ונתכוון גם לומר כי הכורת ברית לעובדי עבודה זרה, כאילו כרת ברית לע"ז עצמה. משני טעמים, הראשון שסופו להכשל בה, ועוד שבחינת הע"ז מתלבשת בעובדיה רחמנא ליצלן, ונמצא שכורת ברית לאלהיהן. עכד"ק.

וכבר אמרתי פעם שהעוסק במצוה חלה עליו קדושת המצוה (ראה מה שנתבאר בזה בברכת אליהו וירא מאמר י), והעוסק בדבר עבירה חס וחלילה הטומאה של אותה עבירה חלה על גופו ממש. ואולי לזה התכוונו חז"ל (סוטה ג, א), באומרם, אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות. רוח שטות היא רוח הטומאה של העברה. ובזוה"ק (ח"ב ג, ב), כתוב בענין הנדה שנאמר בתורה, ותהי נדתה עליו, שטומאת הנדה היא רוח טומאה השורה על האשה בזמן נדתה, ונקראת בשם נדה, ואם ח"ו נכשל בזה רח"ל, עוברת הרוח ומתלבשת עליו ועוטפת אותו מכף רגל ועד ראש. וזהו ותהי נדתה עליו. ועיין מ"ש בזה לעיל פרשת יתרו, בפסוק וירד ה' על הר סיני. שאפילו ההר התקדש, והן הן דברי אוה"ח זיע"א כאן, שבחינת העבודה זרה מתלבשת בעובדיה. שהרוח הרעה של הטומאה הקשה הזאת שהיא עבודה זרה, היא עצמה מתלבשת עליו, רח"ל.