הרב עמאר - יבואר שאין אדם רשאי למחול על עלבון אביו או רבו, וכן יבואר חומרת העוון שאדם מדמה אותו לדבר קל

הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ: (כג, כא)

פירש"י ז"ל כי לא ישא לפשעכם, אינו מלומד בכך שהוא, מן הכת שאין חוטאין, ועוד שהוא שליח ואינו עושה אלא שליחותו. עכ"ל. ורשב"ם ז"ל פירש, כי שמי בקרבו, בשמי הוא מצוה לכם, אבל לשאת לפשעכם אין בידו רשות. עכ"ל. ורבינו הספורנו כתב, כי שמי בקרבו, ואין לאל ידו למחול על כבודי. ועיין ברמב"ן ז"ל מזה.

ולמדנו שאעפ"י שהוא שליח ה', ושם ה' בקרבו, וה' הוא שמינהו עליהם להנהיגם, וה' יתברך חנון ורחום ונושא עון ופשע, מ"מ השליח אינו יכול לשאת לפשעם עד שיקבל רשות מיוחדת לכך. והוא מוסר גדול לתלמיד או לבן, שאינם רשאים למחול על כבוד אביהם או רבם עד שיטלו ממנו רשות על כך. ואעפ"י שמדת הותרנות משובחת היא עד מאד, וכל המעביר על מדותיו מעבירין לו כל פשעיו, מ"מ אין אדם יכול לותר בשל אחרים, לא בממונם, ולא בכבודם, ולא בכל דבר שאינו שייך לו, בכל אלה רק הבעלים יכולים למחול, אבל השליח חייב לנהוג עפ"י הדין, ואין לו רשות למחול. אבל בשלו היא מדה חשובה ונדיבה מעולה במדות, עד שאמרו עליו (ראה ר"ה יז, א וש"נ), שאם מעביר על מדותיו, מעבירין לו על כל פשעיו, שהוא מדה כנגד מדה, ובמדה שאדם מודד בה מודדין לו. וככל שמותר לאחרים בין בני ביתו ובין לזרים, ומוחל עלבונו שלו, וגם לא מדקדק על ממונו, באותה מדה הוא זוכה וה' מוחל לו פשעיו, ומרבה להטיב עמו. אבל בשל אחרים אינו רשאי.

והגדול שבכל הויתורים הללו, הוא הויתור על פגיעה שפגעו בכבודו, או ביזו אותו או ביישוהו, ובפרט אם ביישוהו ברבים, דזה חמור כמו שפיכות דמים רח"ל, שכן אמרו כל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא (סנהדרין קז, א), ואמרו (ב"מ נט, א), טוב לו לאדם להשליך עצמו לכבשן של אש, ולא יבייש חבירו ברבים. ורבינו משה אלשיך הקדוש, זיע"א, פירש בזה את הפסוק בפרשת נח (בראשית ט, ו), שופך דם האדם באדם דמו ישפך. שיש מחז"ל שפירשוהו על הורג עוברים במעי אמם, והוא ז"ל פירשו על המלבין פני חבירו ששופך דמו של אותו אדם בתוך אותו אדם עצמו, דאמרו בגמרא, דאזיל סומקא ואתי חיורא. וכבר הבאתי פירושו בפרשת נח על פסוק זה ע"ש. ואם יתגבר אדם ויוַתר גם על עלבון כזה, כגודל הפגיעה והצער כך יגדל שכרו, ויגדל חינו בעיני אלהים ואדם, וכך ינהגו עמו מלמעלה, אשריו ואשרי חלקו, אך כל זה הוא בכבוד עצמו, ובממונו הפרטי, ולא בממון אחרים, וכן אינו רשאי למחול עלבון רבותיו וכו'. וזה שאמר כאן, כי לא ישא לפשעכם, כי שמי בקרבו.

ושוב ראיתי הרמב"ם באגרותיו, שכה כתב לתלמידו הנאמן רבי יוסף ן' עקנין ז"ל על אשר חרה לו על אנשים שהיו מבזים דברי רבנו הרמב"ם ז"ל, וזה לשון רבנו הרמב"ם הנצרך כאן, ואם הכריחו הזמן והענין והצריכו ל[אותו מוציא דיבה] לדבר ולומר שאיני בעל דת ולא בעל מעשים טובים יאמר זה, וכל זה כולו בני, חי השם יתברך, לא יזיקני ולא יכעיסני. ואפילו ראיתיו בעיני ושמעתיו באזני או עשה לפני לא הייתי חושש אלא אדרבה הייתי נכנע אליו ומשיבו דברים טובים נאים ורכים או אשתוק או אשיב לפי הענין דברים נאים ודברי ענוה כפי הצורך והשעה. כי מה שהסכיל מן האמתיות יותר גדול מזה הרבה מאד, ואני לא אנצח לעצמי כי כבוד נפשי ומעלת מדותי אצלי יותר כבוד משאנצח הכסילים בלשוני ובדבורי. והאי צורבא מרבנן קודשא בריך הוא תבע יקריה, אבל הבן השם יחייהו הדין עמו שיתקנא בזה שאני אביו ורבו ואינו יכול לסבול העלבון. אבל חרה לי ששמת בלבך להתעצב על זה. ואתה כשתלמוד בע"ה ותדרוש ותחקור ותבין מה שיתחייב להבין ותטיב העיון ותסתכל בלמודך וגם תועיל לזולתך יהיה יותר טוב לך ממה שתעמוד להתגבר ולהתנצח כנגד אלו וכו' וכו'. אתה ראית שהרמב"ם עם כל הענוה שהיתה בו מ"מ כ' שהדין עם הבן שיתקנא לכבוד אביו. ע"כ. והוא תנא דמסייען.

ובאור החיים הקדוש כתב לפרש, אל תמר בו, מלשון תמורה, (ואולם לפי הפשט שלא ימר דבריו, וכמו שמעו נא המורים, ועיין בהראב"ע ועוד). שעל ידי פעולות האדם אם חוטא ח"ו גורם להחליף טוב ברע, ועבד מולך, ושפחה יורשת גבירתה, שבעוונותינו נחלש כוח הקדושה כדכתיב, צור ילדתך תֶשִי, שמתישים כוח של מעלה, ומגבירים כוחות הטומאה והסט"א, והם מושלים, וזה הוא עבד כי ימלוך וכו'. והוסיף הרב ז"ל, ועל זה יתנקם נקם מהעושה תמורה, כי לא ישא לפשעכם, גם מלאך זה ידוע כי הוא בחינת המשפט, ולא ישא עון, כאומרו כי לא ישא וגו'. ואומרו כי שמי בקרבו, השכילו בדבר זה כי בחטא האדם יסובב פרידת אלוף מקרבו, ואשכילך כי מטטר'ון הקדוש אמרו חז"ל (סנהדרין לח, ב) שמו כשם רבו. והוא שדי, כי עולה מספר עצמו של השם, ובחטא האדם יסתלק שם שדי ממנו, והוא סוד אומרו (ישעיה יט, ה) ונהר יחרב וגו'. ע"ש.

והמתבונן בדברות קדשו, לבבו יבין מה גודל חסרון החטא וחומרתו, ולמה יסובון תוצאותיו, שהאדם חושב שלא עשה דבר חמור, רק דיבר, ורק עשה כך או כך, ולא ידע ולא שם לבו לדעת גודל החורבן שמסבב במעשיו, ומאידך גם לא מעריך תוצאות מעשיו הטובים, שהוא בחינת, תנו עוז לאלהים, כביכול מוסיף עוז ותעצומות בפמליא של מעלה, וגבר ישראל.

ורש"י בתהלים (קל, ד) במזמור שיר המעלות ממעמקים, פירש בפסוק, כי עמך הסליחה, שלא נתת רשות לשליח לסלוח, כמו שנאמר כי לא ישא לפשעכם.