הרב עמאר - על החובה לטהר עצמו לפני הרגל

שָׁלשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה': (כג, יז)

בתרגום יונתן בן עוזיאל, כתב, יתחמון כל דכורך קדם ריבון עלמא ה'. וכן הוא בתרגום אונקלוס, יתחזון וכו' קדם רבון עלמא ה'.

וגם הראב"ע ז"ל כתב (בסוף פסוק טו) וז"ל, גם יראה כל זכורך את פני ה', כמו לפני השם. עכ"ל. והוא פסוק בספר דברים (טז, טז), ומסתמא שכן יפרש גם בפסוק זה אל פני האדון ה', כמו לפני האדון ה'. וזה משמעות דברי התרגומים.

והנה הנביא ישעיה ע"ה אמר (א, יב), וכי תבואו לֵרָאוֹת פני, מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי.

והקדוש רבינו משה אלשיך ע"ה בפירושו שם, כתב שפסוק זה קשה להבינו, אם הכונה היא שאנחנו נראה את פני ה', היה צריך לומר, לראות הלמ'ד בחיריק, והרי'ש בשוא נח, ואם הכונה היא שאנחנו נֵרָאה לפניו שהוא יראה אותנו, היה לו לומר לֵרָאות אל פני ה'. ולא את פני ה'.

והוא ז"ל כתב לישב הענין דבאמת אנחנו באים להראות לפניו יתברך, והיה ראוי לומר "כי תבואו לֵרָאות אֶל פני", אלא שהקב"ה אומר לנו, כי תבואו לראות לפני, אני מצפה לִרְאוֹת פני תוך הפנים שלכם, שהצדיק יש בפניו שכינה, וכמו שכתוב בזהר הק' אפי דצדיק אפי שכינתא (ראה בעובדא דרבי אבא ורבי זירא בר רב בזוה"ק ח"ג קמח, א), ואם מטהר אדם את עצמו ברגל ושב ורפא לו מכל חטא ועון, אז פניו נקיות ומתוקנות ושכינה משתקפת מהם, וזה שאמר כי תבואו לראות פני, כשאתם באים ברגלים לבית המקדש, ה' מצפה לראות פנינו, ורצונו הוא לראות אותנו נקיים וטהורים, וכמו שאמרו חז"ל (ר"ה טז, ב), שחייב אדם לטהר עצמו לפני הרגל, ולא רק טהרה מטומאת מת וכו', אלא גם לטהר עצמו מן החטאים והעוונות שבידו, כדי שיעלה לבית השם זך נקי וטהור, שעל ידי זה תשתקף שכינת ה' מתוך פניו, ולזה כי תבואו לראות "פני". אני רוצה לראות פניכם טהורים וזכים, עד שאראה פני תוך הפנים שלכם. אבל אם לא מנקה עצמו ובא כמו שהוא על קרבו ועל כרעיו, הרי מכל עוון נברא מלאך רע, ומלאכים אלו שנבראו ממעשיו, מלוים אותו בכל מקום, בבואו ובצאתו, וע"ז ממשיך הכתוב ואומר מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי. שאני ביקשתי לראות אותכם לבדכם, ואתם באים יחד עם משלחת מלאכים רעים שנבראו מחטאיכם רח"ל. ומי ביקש זאת (המשלחת) מידכם.

ואמר שם משל למה הדבר דומה, משל למלך ישר והגון שהיה מנהל מדינתו באמת ובדרך ישרה, ומשקיע כל כוחותיו לטובת בני עמו. ואחר שנים רבות של מלוכה מלאים עמל ויגיעה ללא הפוגה, ביקש לעשות לו מנוחה ומעט חופש, ויאמר אל יועציו שיציעו לו עצה נכון, איך יבצע החופשה שהוא כה זקוק לה, והתחילו בהצעות של מלונות מפוארים ביותר בעיר זו ובעיר אחרת, ומעבר לים, והוא דחה את כולם, בטענה פשוטה, שבכל המקומות הללו לא ימצא מנוחה, כי כל המקומות הללו הומים באנשים רבים, והמלך מוכר וידוע, ויבואו נגידים ושרים לבקש כל אחד בקשתו, זה בא בכדו וזה בא בחביתו, וזה בקורתו, ולא יתנו לו להשיב נפשו ולא ימצא מנוח להחליף כוחותיו. והם נלאו מלמצוא לו מקום הראוי לפי מזגו וטעמו.

ואז עלה בדעתו של המלך רעיון מקורי. לקבוע ימי חופשתו בכפר הולדתו, שהוא מקום קטן ורחוק מדרכי בני אדם, כפר מבודד שכולו טובל בירק ומים רבים בבקעה ובהר, עם אויר צח וצלול, המרפא רוח האדם, ומחזק את גופו, ברעננות של צעירים שמחים וטובים, אשר יקשה מאד למחפש למצא להם תחליף, וכפר זה שכן בין הרים ונחלים, ומעיינות מים חיים עולים ויורדים בו, יומם ולילה לא ישבותו. והנוף נפלא ומתוק בעינים, והשקט והשלוה שם היה משכנם. ומשעלה בדעתו רעיון זה היה לבו מלא שמחה, בזוכרו ימים מקדם ימי הנערות והילדות, שם ישבו ושם למדו, ושם הרבו לשחק הוא וחבריו, בלא דאגה ובלא פחד, והיה מכיר כל שביל וכל נתיב, ואפילו אבני המקום היו נהירין לו עד לאחת, ואחר איזה ימים שהיה משתעשע ברעיון הזה, עלתה מחשבה אחרת בלבו, והיה חושש אולי לא יוכל לעמוד בבדידות ובשקט הזה זמן של חדש שלם, אחר אשר הורגל במלוכה שנים רבות והאנשים החשובים ושרים ורוזנים, עולים ויורדים בביתו, יומם ולילה לא ישבותו, ועתה ישב בדד חדש שלם במקום שלו ושקט כל כך, אולי לא יוכל לשאת את זה. והיה נושא ונותן במחשבתו ומעלה סברות לכאן ולכאן, עד שעלה בדעתו עוד רעיון נוסף להזמין אחד מחבריו מילידי הכפר ההוא, אשר שם גדלו ושיחקו יחד, ויזכרו חויותיהם ברינה, וקרא זה אל זה לספר בדברים האהובים עליהם, ונזכר בחברו הטוב, והתעניין עליו, ואז נודע לו שהוא רופא גדול ומנהל בית חולים של חולים קשים מאד, ומצליח מאד בתפקידו. והציע לו לבא עמו לחופשה בכפר שלהם לחדש ימים, כדי לחדש ימי נעוריהם ויעלה זכרון ימי הילדות לפניהם בימי זקנה גם שיבה, להחיות בהם נפשם העיפה מתלאות הזמן וקורותיו, ולהתרענן וגם להתנער מאבק הזמנים, הנתלה בעצם האדם וחודר תוך עצמותיו ומכבידם בלאות הנקראת בפי הבריות ימי זיקנה ושיבה. וזה שמח על עצם העובדא שהמלך עדיין זוכר אותו וגם אוהב אותו, ולא זו גם זו, אלא גם מזמינו להיות עמו חדש שלם, והודה לו על הכבוד הגדול שהוא חולק לו, וקבעו היום והשעה שבה יפגשו בכפר ההוא.

ויהי היום והמלך הקדים לבא שם בעוד מועד, והיה יושב במרפסת ומביט על הדרך העולה אל הכפר, ומצפה לבואו של חבירו, שישלים בזה מאוויי לבו, שהרי מיד שהגיע למקום נזכר בדברים רבים מימי הילדות, ולא היה יכול לספרם לאיש משום שלא ידעו להבין עומק רגשותיו והתפעמות רוחו, בשובו אל מקום הורתו ולידתו, וידע היטב שרק חברו זה יכול להבין לרוחו, ולהשתתף עמו בהבנה שלמה, כי כמוהו גם הוא שם נמצא שם היה, וכל גלי החויות ההם צפו עברו על ראשו, ובבא העת הוא רואה איש אחד הולך ועולה במעלה השביל, ואחריו הולכים כחמשים איש ומלוים אותו, וכשהתקרב מעט הכיר שזה האיש, ושמח לבואו, אך תמה למראה הקבוצה המלוה אותו, באומרו, בודאי רוצה ידידי להרשים אותי בהראותו שיש לו מלוים רבים וחשובים, אך תמה על כך שזה לא מתאים לו לפי אופיו הטוב לנהוג כן. וגם להתהדר בזה לפני מלך, יהיה הדבר כמו פגם בעיני המלך.

ואחר שעלה חבירו, וישאלו איש לרעהו לשלום, והביעו שמחתם להֵרָאות זה עם זה במקום הזה, שאל המלך לידידו, מי אלה לך, ויאמר לו חבירו אלה הם אנשים חולים מאד ואני מטפל בהם כל השנה, ואמרתי שאינו ראוי שאניחם לאנחות, ואני אסע למנוחות בכבוד ובהדר מלכות, ועל כן החלטתי, להביאם עמי. ואז התקרבו, והמלך רואה שהם בעלי צרעת קשה וכל בשרם מלא שחין ואבעבועות, ואין בכוחו לעמוד במראות נוראות אלו, וגם ריח רע עולה מאותם פצעים וחבורות טריות וישנות, שאין אדם יכול לעמוד מפני ריחן רח"ל, והיטב חרה לו למלך, שכן לא יֵעָשֵה להביא משלחת גדולה בלי תיאום ובקשת רשות, ואפילו אדם אחד אינו מן הכבוד להביאו עד שיטול רשות, ואפילו באדם רגיל, ק"ו במלך, וכי מפני שכיבדו וזכר לו אהבת נעורים, ע"כ יזלזל בו. ולא הסתיר ממנו את מורת רוחו, באומרו לו, ידידי אני הזמנתיך בחבה ודיברתי עמך בלב שלם, ורציתי להשתעשע עמך, וכל חפצי היה להשתעשע עם חבר מילדות במקום בודד ושקט, שבו נולדנו וגדלנו. כדי לשכוח עול הצבור ועול העבודה, והרעש וההמולה. ואתה מביא לי משלחת גדולה, החסר אנשים אנכי, או שמא דאגות ותלאות אני חסר, עד שאתה דואג למלאת את חסרונותי. להביא משלחת של אנשים רבים, ועוד אנשים כאלו, שצריכים טפול ועמל רב, עד שלא אוכל להשיג מנוחה שאני כ"כ זקוק לה. אם אתה חייב לטפל בהם בבקשה תתכבד ותשוב למקומך יחד עמם ותטפל בהם כראוי להם ותניחני לנפשי.

וכן הוא הדבר, שהקב"ה בחר בנו מכל העמים, ואוהב אותנו וחפץ בנו, וקבע לנו שלש רגלים, לפרוש מכל מעשינו ועסקינו, ולקום לעלות ולראות לפניו בבית מקדשו, המקום אשר בחר בו לשום שכינתו עליו, ואנחנו באים שמה ברנה, ומתחזקים ומתעודדים, ושואבים בששון מלא חפניים של קדושה וטהרה, ואהבת ה' ואהבת בריותיו, ויוצאים משם ברכוש גדול ועצום, שמלוה אותנו עד בואנו שם ברגל שאחריו.

ובעת עומדנו לפניו, הרי אנו גלויים אל מול עיניו, והוא צופה ומביט אל כל מעשינו, בוחן לבות וכליות, ואין נסתר מעיניו, וקורא לנו בחבה כי תבואו לראות, אני רוצה לראות פני מתוך פניכם, אבל אם רואה שבאנו אליו בלא תיקון ובלי טהרה, ומשלחת מלאכים רעים משתרכת אחרינו, הן המה המלאכים שנבראו מהחטאים והעוונות, שכל זמן שלא שבנו בתשובה הם מלוים אותנו. אז נוזף בנו ח"ו, ואומר מי ביקש זאת מידכם, רמוס חצרי.

כי כניסתם של אותם מלאכים רעים, מכוחות הטומאה שנבראו על ידינו מן העוונות ומן החטאים וכו', היא רמיסה ודריכה על מקום הקדש, אך דקדק ואמר, רמוס חצירי, וכתב הרב ע"ה, דאין להם לכוחות הטומאה רשות לדרוך בבית ה', וע"כ אמר רמוס חֲצֵירַי. וכדכתיב במזמור של שבת, בחצרות אלהינו יפריחו (תהלים צב, יד), ושם נכנסים ורומסים, וע"ז מוכיח הנביא ע"ה. ואומר בשם השם ב"ה, אני קראתי אותכם באהבה לראות פני, ואתם מביאים את המשלחת הזאת. ומכאן לימוד גדול שבכל חג וחג יטהר אדם עצמו ויזדרז לבא לקבל פני ה' בנקיות, וכן יחשוב בכל עת שיבא לבית הכנסת להתפלל וללמוד תורה, שיהיו בגדיו לבנים ונפשו מטוהרה, ושמן על ראשו לא יחסר, שיבא ביראה ופחד לפניו יתברך.