הרב עמאר - ממון המיועד לעניים חשיב כממון שאין לו תובעים ומה התנאים בזה

כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם: (כב, ו)

האוה"ח הקדוש, הביא דברי המכילתא, שדרשו בתיבת "לשמֹר". ר' ישמעאל אומר עד שיפקיד אצלו ויאמר לו, שמור לי, אבל אמר לו (שים) עיניך בו, פטור, וכן הביא דברי חז"ל (ב"ק צג, א), "לשמור" ולא לאבד ולא לקרוע. "לשמור" ולא לחלק לעניים. ומהתוספות שם משמע שלא פטר את מי שלא אמר לו לשמור, אלא מפשיעה, אבל אם אבדו בידים אינו פטור עד שיאמר לו בפירוש לאבד ולקרוע.

וע"ש שכתב שדרשת המכילתא היא דרשה גמורה, שצריך לומר לו שמור, (שכ"כ בפסוק כי יתן איש וגו' לשמור) אבל דרשת הגמרא (בפ' החובל) היא אסמכתא, דלא נפטר אם אבד בידים, אלא רק אם אמר לו לאבד בפירוש.

עו"כ להוכיח כן ממה שדרשו, לשמור ולא לחלק לעניים, וטעם מיעוט העניים, מוכח שהטעם משום שהוא ממון שאין לו תובעים וכמו שאמרו (ב"ק צג, א),, מעשה באחד שהקדיש ארנק לצדקה, ואפקדיה רב יוסף גבי ההוא גברא, אתו גנבי וגנבוה, חייביה רב יוסף, אמר ליה אביי והתניא לשמור ולא לחלק לעניים, א"ל עניי פומבדיתא מיקץ קץ להו. ופירש"י והוה ליה ממון שיש לו תובעים, נמצא שזה הוא הטעם (משום שאין לו תובעים). ולטעם זה לא היה צריך מיעוט זה, דכיון שהקדישו לעניים, פקע זכותו ממנו, ונשאר ממון שאין לו תובעים.

ונראה שה"ה אם אמר לו לשמור לחלקם לעניים, שהוא פטור מטעם ממון שאין לו תובעים, והראיה מקושית אביי לרב יוסף מהברייתא הנז', ומה הקושיא. שמא אמר לו בפירוש לשמור, וא"ת שלא א"ל לשמור, א"כ הו"ל להקשותו מברייתא דלשמור. עד שאמר לו לשמור ובלי זה הוא פטור, אפילו בממון שאינו לחלק. עוד אמרו שם במכילתא אחר דברי ר' ישמעאל, ר' נתן אומר לשמור, להביא כל הדומה לכסף וכלים. עכ"ל.

וז"ל הרמב"ם ז"ל בהלכות שאלה ופקדון (פ"ה ה"א), מי שהפקידו אצלו מעות של עניים, או של פדיון שבויים, ופשע בהם ונגנבו פטור. שנאמר "לשמור", ולא לחלק לעניים, והרי הוא ממון שאין לו תובעים. אפילו באו עליו גנבים וקדם והציל עצמו בממון השבויים פטור. אין לך פדיון שבויים גדול מזה. בד"א בשאין זה הממון המופקד לעניי מקום זה, או לשבויים אלו, אבל אם היה לעניים אלו, או לשבויים אלו, והרי הוא קצוץ להם, הרי"ז ממון שיש לו תובעים, וישלם אם פשע, או ישבע שלא פשע כדרך כל השומרים. עכ"ל.

ועיין במגיד משנה שכתב ע"ד הרמב"ם ז"ל בד"א בשאין זה הממון וכו', אבל אם היה לעניים אלו, וכו'. נראה שהכונה היא דבעינן תרתי, שיהיו אנשים ידועים, ויהיה חלק כל א' ידוע. ע"ש. ומרן ז"ל בכסף משנה נתן טעם לדבר, שאם אין חלק כל אחד ידוע, הוי כממון שאין לו תובעים, דלכל אחד מצי למדחי דילמא לא היו נותנים לך אלא לחברך ולא לך. ויותר נראה לומר שלדעת רבינו אפילו לא קייץ להו נמי חייב, ומ"ש "והרי הוא קצוץ להם", היינו שהוא מיוחד לגמרי להם, שלא יהיה רשות ביד הגבאים לשנות צדקה זו כולה או מקצתה לצורך עניים אחרים. עכ"ל. והנה לפי הכסף משנה האחרונים, די באחת שאין ממון זה מיועד לכל העניים, אלא לאלו, כלומר לאנשים ידועים, אבל לא בעינן שיהיה קצוץ חלק כל אחד לבדו, ונמצא שמרן ז"ל חולק בזה על המגיד משנה, וע"ש בספר המפתח, שציינו לכמה פוסקים אחרונים שדנים בזה.

והנה רש"י ז"ל בב"ק (צ"ג סוף ע"א) כתב בד"ה לשמור ולא לאבד, כי יתן וגו', לשמור, דהפקידו אצלו לשמור חייב בפשיעה, ולא כשהפקידו אצלו ע"מ לאבד או ע"מ לחלק לעניים, דלא קרינא ביה "לשמור", דכיון דאמר ליה חלקהו, תו לא דמפקיד נינהו, ומאן קא תבע, ועניים לא מצו תבעי דלכל חד וחד מצי אמר, לאו לדידך יהיבנא אלא לאחרים. עכ"ל.

ולפי פירש"י ז"ל בההיא עובדא דאיתא בגמרא שם, נראה לכאורה כהמגיד משנה דבעי' גם שיהיה קצוץ. וז"ל הגמרא ההוא ארנקא דצדקה דאתי לפומבדיתא, אפקדה רב יוסף גבי ההוא גברא, פשע ביה אתו גנבי גנבוה, חייביה רב יוסף, א"ל אביי, והא תניא "לשמור" ולא לחלק לעניים, א"ל עניי דפומבדיתא מיקץ קייץ להו, ו"לשמור" הוא. ע"כ. ופירש"י ז"ל קיץ להו, ממון כך וכך לשבת לכל אחד, הוה ליה ממון שיש לו תובעין וקרינן ביה "לשמור". עכ"ל. והנה כאן מדובר בעניים של מקום מסויים, ועם כל זה אמרו עניי דפומבדיתא מיקץ קייץ להו. משמע דאע"ג דמיוחד לעניים מסויימים, עם כל זאת בעינן שיהיה קצוץ וקצוב. והיינו כהמ"מ. דבעינן תרתי.

ואולם מרן ז"ל נרגש מזה, וכנראה שלזה כיוון כשכתב, ומה שכתב, והרי הוא קצוץ להם (זה לשון הרמב"ם שם שכתב שם, אבל אם היה לעניים אלו, והרי הוא קצוץ להם, הר"ז ממון שיש לו תובעים וישלם). היינו שהוא מיוחד להם לגמרי, שלא יהא רשות ביד הגבאים לשנות צדקה זו כולה או מקצתה לצורך עניים אחרים. עכ"ל.

ובודאי שגם את הגמרא כך מפרשה מרן ז"ל, דאמרו שהם עניי פומבדיתא, ועם כל זה אמרו: "מיקץ קייץ", דר"ל שהכסף זה מיקץ קייץ רק להם ואין רשות לגבאים להעבירו לעניים אחרים כלל וכלל. שגם בזה לשיטת מרן ז"ל מיקרי ממון שיש לו תובעים, וחייב בתשלום או בשבועה.

ועל כל פנים מדברי רש"י ז"ל נראה דסבר כסברת המ"מ הנ"ל דתרתי בעינן. שהרי כתב שקצוץ לכל אחד סכום לכל שבת. והיינו שלא מספיק שזה שייך לעניי פומבדיתא, אלא בעינן גם שיש קצבה לכל עני ועני. וכ"נ קצת גם מפירש"י ז"ל שם ד"ה לשמור ולא לאבד, הנ"ל. שלא די שזה שייך לעניים אלו כדי לחייב עליו, אלא בעינן גם שיהיה קצוץ ואז נקרא ממון שיש לו תובעים.

ואולם מרן ז"ל רוח אחרת עמו, וסמך כנראה על דקדוק לשון הרמב"ם ז"ל, שכתב: "והרי הוא קצוץ להם", ולא אמר שהוא קצוץ לכל אחד ואחד סכום מסויים. משמע שכונתו היא שהוא קצוץ להם וא"א לשנותו לעניים אחרים. וכך מפרש בגמרא וכנ"ל.