הרב עמאר - בדיני תשלומי נזקי אש

כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה: (כב, ה)

עיין בדברי רש"י ז"ל שמדובר במבעיר אש תוך שדהו, ויצאה האש מאליה ע"י קוצים עד שהגיעה לגדיש או קמת חברו ואכלתם. או השדה, שליחכה את הניר. המבעיר חייב, שהיה לו לשמור שלא תצא. וכן עולה מהרשב"ם ז"ל.

ובאוה"ח הק' כתב, פי' הגם שהדליק בתוך שלו, כשיהיה באש הנדלקת שיעור לצאת במקום שאינו שלו. ופי' "תצא", שתהיה ראויה לצאת, אבל אם לא היה בה כדי שתוכל לצאת, ויצאה, פטור, שזו מכה בידי שמים, כמ"ש בגמרא (ב"ק סא, ב). עו"כ באוה"ח שם "ומצאה קוצים", פירוש אעפ"י שבלי הקוצים לא היתה יכולה להגיע לגדיש. "שלם ישלם", פי' שלם הגדיש או הקמה, ישלם דמי העצים, הגם שהם אדרבה היו סיבה לקלקול, ודוקא שמצאתם, אבל בא אדם והניחם אחר שהבעיר, השני חייב לשלם. "המבעיר", וכפל לומר "את הבערה", לרמוז גם על העצים שהם הם המבעירים את הגדיש והקמה. עכ"ל. וכונתו פשוטה שזה שהניח שם את העצים, אחרי שהראשון הבעיר אש, הוא נכנס במקומו ומניח העצים חייב לשלם הנזק, שאלמלי עציו של זה לא היתה האש מגיעה לגדיש.

ואעתיק לשון הרמב"ם ז"ל והוא בהלכות נזקי ממון (פי"ד ה"א), וז"ל, המדליק בתוך שדה חבירו ועברה האש, חייב לשלם נזק שלם, שנאמר כי תצא אש וכו', שלם ישלם המבעיר את הבערה, והבערה מאבות נזקים היא. עו"כ שם (בהלכה ב') הדליק בתוך רשותו צריך להרחיק מסוף המיצר, כדי שלא תעבור הדליקה לשדה חבירו. וכמה שיעור ההרחקה, הכל לפי גבהה של דליקה, ואם לא הרחיק כראוי, ועברה האש והזיקה חייב לשלם נזק שלם. הרחיק כראוי ועברה והזיקה פטור, שזו מכה בידי שמים היא. וכן אם עברה נהר או שלולית שיש בהם מים, ורחבן שמנה אמות פטור. עכ"ל. ומדבריו יובנו היטב דברי רבינו באוה"ח שבחלק הראשון שבדברי קדשו.

עו"כ שם (הלכה ג') עברה גדר אומדין גובה הגדר וגובה הדליקה והעצים או הקוצים המצויין שם, אם אינה ראויה לעבור פטור, ואם ראויה לעבור חייב. בד"א באש הקודחת אבל אם היה לה להב גדול העולה ונכפף מגובה עליית הלהב, והיו העצים מצויין שם, אין לה אומד אלא אפילו עברה אלף אמה חייב. עכ"ל.

ובדברי הרמב"ם ז"ל חוברו יחדיו דברי חז"ל בגמרא (בב"ק ס"א ע"א וע"ב), עם לשון המקרא והיו לאחדים.

עו"כ האוה"ח שם: עוד נתכוין באומרו ומצאה, הגם שלא ידע המבעיר שהיו שם קוצים, או אפילו לא היו שם בשעת ההבערה, ובא אדם והניחם במחוז שלו, ולא ידע (מניח העצים) כי יש הבערה, הרי המבעיר חייב. עכ"ל. וחתני הרי"ש נר"ו כתב ע"ז וז"ל, לא זכיתי להבין, הרי לעיל כתב דוקא שמצאתם שם, אבל אם בא אחר והניח השני חייב. וא"כ מה בכך שהשני לא ידע שיש שם אש, אף אם שייך לפוטרו מדין אנוס מ"מ הראשון לכאורה ודאי לא פשע בכך. וצל"ע. עכ"ל. וראיתי באוה"ח המבואר (שבהוצאת מוסד הרב קוק) שכתבו, הרי המבעיר חייב, ר"ל על הקוצים. דאילו על הגדיש כבר כתב קודם שאם בא אדם והניחם אחר שהבעיר, השני חייב לשלם. וע"ש עוד. עכ"ל. וגם למפרש הזה היה קשה לו מה שהקשה הרי"ש נר"ו הנז', וע"כ הוציאו מקרא מפשוטו. ומפשטות לשון האוה"ח הקדוש משמע שהמבעיר חייב על הכל גם על הגדיש והקמה. ולא כמו שכתבו רק על הגדיש.

והנלע"ד דיש חילוק בין שני הדינים, דלעיל מיירי שזה הדליק בתוך רשותו ולא היה בה כח לצאת מחוץ לרשותו דבזה הקדים וכתב, שהוא פטור. דלא חייבה תורה אלא כשהיה בה שיעור שיכולה לצאת, ואפילו שללא הקוצים לא היתה יכולה האש לצאת ולהגיע לגדיש, מ"מ חייב לשלם הגדיש וגם הקוצים. ובזה כתב דאם לא היה בה שיעור לצאת, ובא אחר והניח עצים ברשותו של זה אחר שהבעיר, ועל ידי אותם עצים יש שיעור שתוכל לצאת, השני חייב. ובחלק הזה מיירי שהמבעיר הבעיר אש ברשותו כדהתם, אלא שכאן מיירי שיש בה שיעור לצאת, אלא שלא היתה יכולה להגיע עד הקמה שברשות חבירו, ובא אחר והניח עצים ברשות שלו, ועל ידם יכלה האש ללכת עוד וגם הגיעה לגדיש ההוא, בזה אין השני חייב כי האש שהבעיר הראשון היה בה שיעור שתוכל לצאת, וכבר נתחייב הראשון על אש זו לכל מה שתזיק, ובא זה והניח עצים ברשות אחרת, שבאותו רגע לא היה בה אש, ולא שייך לחייבו על זה, ואח"כ יצאה אשו של הראשון מרשות לרשות, ופגעה בעצים והתחזקה ועברה עד הגדיש, המדליק חייב, שהרי הדליק אש בשיעור שיכולה לצאת, וכל מה שיקרה אח"כ לקרבה לכל מיני מקומות המדליק הוא שחייב. והמדקדק בלשון הרמב"ם הנזכר ובדברי האוה"ח היטב כראוי, יראה צדקת פירוש זה בדברי אוה"ח הק' שהוא נכון בעה"ו.

עו"כ הרב אוה"ח, ובדרך רמז תרמוז התורה, את אשר יסובבו הרשעים ברשעם, כדי שיתעורר האדם מתרדמת שינת שכלו, בהביטו הפלגת הרעות, אשר יביאו לעולם, כי לא [להם] לבדם יריעו, אלא יסובבו רע לכל העולם, והוא אומרו, כי תצא אש וכו'. וע"ש בדברות קדשו הנחצבים מלהבות אש הקדש, ותרוה נחת אמיתי.