הרב עמאר - פרטי דינים בענין תשלומי ד' וה'

אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה מִשּׁוֹר עַד חֲמוֹר עַד שֶׂה חַיִּים שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם: (כב, ג)

פסוק זה מדבר באופן שלא שחט ולא מכר, ומשלם שנים, והיינו שנמצאו בידו כשהם חיים, שנים ישלם, וכתב רש"י ז"ל כל דבר בכלל תשלומי כפל, בין שיש בו רוח חיים בין שאין בו רוח חיים שהרי נאמר במקום אחר על שה על שלמה על כל אבדה וגו' ישלם שנים לרעהו. ע"כ. ובא לאפוקי מתשלומי ארבעה וחמשה, ששם לא חייבה תורה אלא בשור ושה בלבד.

והראב"ע ז"ל כתב, זה הפסוק כולל כל בהמה, חכמים קבלו גזירת הכתוב לתשלומי ארבעה וחמשה בשור ושה בלבד. עכ"ל. והסיפא שבדברי רבינו מובנת, אך מה שכתב ברישא שזה הפסוק כולל כל בהמה, בע"כ צ"ל דלאו דוקא בהמה, אלא כולל גם כל דבר שאין בו רוח חיים, וכתב כל בהמה לאפוקי תשלומי ארבעה וחמשה, ששאר הבהמות מלבד שור ושה לא נוהג בהם ארבעה וחמשה.

והאוה"ח הקדוש זיע"א דקדק למה כפל הלשון "אם המצא תמצא", וכתב שאחת לגופה שבאו עדים שגנבה, והשנית לומר שמצאוה בעין אצלו, אבל זולת זה יתחייב בארבעה וחמשה, שכל שאינה בידו, בחזקת מכורה או שחוטה וכו', ותדע שלאו דוקא מכר או טבח, אלא ה"ה נתן או אבד, כל שיצתה מרשותו, וכן מוכח בש"ס להדיא (ב"ק עט, עא) וה"ה הקדיש וכו'. עכ"ל.

וצ"ע על מקור הדין, וראיתי מה שכתב וציין בפי' ישמח משה ולא מובן המקור שהביא. וחתני הרה"ג רי"ש נר"ו כתב והרחיב בענין זה מעט, וז"ל: ראיתי לפרט, שאכן דברי אוה"ח הקדוש שאף באבד חייב ד' וה' כיון שיצאה מרשותו, הם חידוש גדול וצ"ת, שהנה מבואר שם בסוגיא שאף בנתן מתנה חייב ד' וה'. והקשה הראב"ד (הובא ברשב"א) מנ"ל שמתנה כמכר לענין זה. ותירץ דכיון דנשתרש בחטא הוי דומיא דטביחה, והרב המגיד הביא שלכן הוי בכלל מכירה ועוד שם בסוגיא משמע דבעינן שיכלל בטביחה או מכירה, ולא סגי שיצאה מרשותו. ועוד דאמאי בשוחט שחיטה שאינה ראויה (נמצאת טריפה, או השוחט חולין בעזרה) ר' שמעון פוטר מד' וה' דס"ל שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה (בק ע, א), סו"ס יצאה מרשותו וכמו אבד, ואף רבנן מודו בשוחט ונתנבלה בידו ונוחר ומעקר דפטור מארבעה וה' (ב"ק עח, ב). [ועוד שנינו (עט, א), הגביהו או הוציאו מרשות בעלים ומת חייב וכתב המאירי שחיב כפל. וכן נראה קצת ממשמעות לשון הרמב"ם (פ"ב הט"ז) ואינו מוכרח. ובחידושי הראב"ד ראיתי שנסתפק לכאורה אם חייב ד' וה' בהגביהו ועודנו ברשות הבעלים. ומ"מ נר' שכונתו שטבח או מכר. וצ"ת]. ודברי קדשו של אוה"ח הק' צריכים לנו תלמוד. עכ"ל.

עו"כ האוה"ח שם, וז"ל וראיתי לדייק מכאן, שאם גנב מעכו"ם אין בו דין ואם אין לו ונמכר בגנבתו שאמר בסמוך, (בפסוק הקודם) ממה שאמר סמוך לונמכר בגנבתו, אם המצא תמצא וגו' שנים ישלם, ואמר הכתוב בדין תשלומי כפל, לרעהו ולא לעכו"ם, כמו שדרשו ז"ל, הא למדת כי דין ונמכר בגנבתו האמור בענין, אין הכתוב מדבר אלא בגנב מישראל ולא מעכו"ם, ולא מהקדש, והם דברי הרמב"ם (בפ"ג מהלכות גנבה), ולא מצאו לו טעם, והנה הוא. עכ"ל.

וכוונתו לדברי הרמב"ם ז"ל (שם הלכה י"ג) וז"ל גנב את הגוי, או את ההקדש אינו נמכר על הקרן, אלא הרי זה עליו חוב עד שיעשיר. עכ"ל.

ודברי האוה"ח הקדוש נאמנו מאד בכונת הרמב"ם ז"ל, שהרי האוה"ח לומד דין ונמכר בגנבתו שלא נוהג בגוי, מדין תשלומי כפל שנאמר בהם "לרעהו", ודרשו, "לרעהו" ולא לגוי ולא להקדש. ובאמת כן כתב הרמב"ם לעיל (פ"ב ה"א) וז"ל הגונב את הגוי, או שגנב נכסי הקדש, אינו משלם אלא הקרן בלבד, שנאמר ישלם שנים לרעהו. "לרעהו" ולא להקדש, "לרעהו" ולא לגוי. עכ"ל. וכתב המגיד משנה, שהוא מב"מ (נו, א) ואמרינן בגמ' "רעהו" ולא להקדש, וממילא אמעיט גוי, דהכי דרשינן בעלמא ופשוט הוא. (וע"ש בדברי הראב"ד ז"ל לענין קרן וחומש ואשם).

והתוספות (בריש פרק מרובה, ב"ק סג, א ד"ה רעהו) הקשו למה צריך פסוק דרעהו למעט הקדש, והא להלן נתמעט מפסוק, וגונב מבית האיש. והרב לחם משנה (פ"ב ה"א הנז') הזכיר קושית התוס' הנ"ל למה לי תרי קראי, והוא תירץ עפ"י דברי הרמב"ם ז"ל שכתב (בסוף הלכה א') דאפילו בקדשים שחייב באחריותם, פטור מכפל ומארבעה וחמשה, לזה היה צריך מיעוט אחר, וגונב מבית האיש. ועיין עוד במל"מ שם, לענין שאר אבות נזיקין בהקדש. ודי בזה.