הרב עמאר - הטעם שרוצעים את אזן העבד המסרב לצאת לחופשי

וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי, וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם: (כא, ה-ו)

רש"י ז"ל הביא דברי רבותינו (קידושין כב, ב). א"ר יוחנן בן זכאי, אזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנוב, והלך וגנב תרצע. ואם מוכר עצמו, אזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים, והלך וקנה אדון לעצמו תרצע. ר"ש היה דורש מקרא זה כמין חומר, מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית, אמר הקב"ה דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות, ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע בפניהם. עכ"ל.

ובעל הטורים כתב, "מרצע" בגימטריא ארבע מאות, שהשם גאלנו אחר ארבע מאות שנים משיעבוד מצרים, והוא הלך ונשתעבד ירצע במרצע. וכן הוא בדעת זקנים מבעלי התוספות, וכן הוא בתוס' לקידושין (שם) בשם מדרש.

והרב כלי יקר ע"ה הקשה למה לא ירצע העבד מיד שנמכר ע"י ב"ד, או בשעה שמכר עצמו, וע"ש שכתב, שאין דנים את האדם בשני דינים, דאם יש לו לגנב לשלם, משלם כפל, ואם מכרוהו ב"ד גם זה כבר נענש בעבדות, ומוכר עצמו מחמת דוחקו הוא אנוס לימכר, ולא ראוי להוסיף להם עונש ולרצוע את אזנם, אבל זה שהגיע עתו לצאת לחפשי, ומרצונו אומר, אהבתי את אדוני וגו', והוא בוחר להיות עבד לעבדים, ומסיר אזנו משמוע בקול ה', אז דין הוא שילקה באזנו. וע"ש עוד שהאריך בדבר.

והקשה לי ח"א, דאולי י"ל שרוצה הוא בחירות, אלא שהוא אוהב את בניו ואשתו השפחה שקיבל כדין, וקשה עליו פרידתם, וי"ל דכיון שאמרו חז"ל (וכ"פ הרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' עבדים ה"ד ע"ש) שאין רבו מוסר לו שפחה כנענית, אלא כשהיה נשוי ישראלית, וכתבתי לעיל בשם האוה"ח הקדוש, דהטעם הוא, שלא יחפוץ להשאר בעבדות, דאם אינו נשוי, אין לו לאן לחזור, ויקשה עליו עזיבת אשתו השפחה ובניו. מעתה מובן טעם הרציעה, שזה יש לו אשה ישראלית גמורה, ויש לו לאן לשוב, והוא בוחר בעבדות, ע"כ אמרו אזן זו ששמעה וכו' תרצע. ועוד דאין רוצעין אזנו עד שיאמר וישוב ויאמר, שנאמר אם אמר יאמר, (קידושין כב, א). וכ"פ הרמב"ם (פ"ג מהלכות עבדים ה"י), "ואם אמור יאמר" עד שיאמר וישנה, "העבד" עד שיאמר כשהוא עבד, אבל אם אמר אחר שש אינו נרצע, עד שיאמר וישנה בסוף שש בתחלת פרוטה אחרונה, כיצד, כגון שנשאר מן היום שוה פרוטה מדמי מכירתו, או יותר מעט. נשאר פחות משוה פרוטה, הרי זה כאומר אחר שש. [ואינו נרצע]. ועוד, שמביאו לב"ד של שלשה, שנאמר והגישו אל האלהים, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל (שם הלכה ט') ע"ש. נמצא שלא בקלות רוצעים אזנו של העבד, אלא עד שיתברר היטב שהוא חפץ בעבדות, וממאן במאמר ה', שאמר (ויקרא כה, נה), כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם, וזה אומר אהבתי את אדוני וגו', והקדימה התורה בזה את אדוניו לפני אשתו ובניו, ללמד שהוא חפץ בעבדות ובתנאיה, וע"כ אומרים לו, השתא הכא שבידך לצאת לחפשי, ואתה בוחר בעבדות, אזן זו ששמעה וכו' תירצע.