הרב עמאר - מחלוקת הרמבם והרמבן בדין מעשי ידי אשת העבד העברי ובניו למי הם שייכים

אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ: (כא, ג)

כבר הזכרתי דברי הגמרא בקידושין (כב, א) שלמדו מזה שהאדון חייב במזונות אשתו ובניו, של העבד העברי שקנה.

והרמב"ן ז"ל חוקר, בדין מעשה ידים של האשה והבנים של עבד עברי, אם הם שייכים לאדון, משום שהוא מפרנס אותם, וכמו שאמרו בבעלה, שתיקנו לו מעשה ידיה תחת מזונותיה, ה"נ תתן מעשה ידיה לאדון תחת מזונותיה, או לא.

וכתב בזו הלשון, והנראה בעיני שהוא נכנס במקום הבעל, כי חמלה התורה על האשה ועל הבנים, שחייהם תלויים להם מנגד מצפים לידי הבעל, ועתה שנמכר יאבדו בצרתם, ולכן צוה את האדון אשר הוא לוקח מעשה ידיו (של העבד) להיות להם במקומו. וא"כ לא יהיה על האדון רק חיוב הבעל בלבד ויקח מעשה ידיהם, כאשר יעשה הבעל, ויזון ויפרנס. וזהו לשון ויצאה אשתו עמו, כי היתה אשת העבד עם בעלה כשפחה לאדוניו, שהרי מעשה ידי שניהם שלו, והוא חייב במזונותיהם. אין ביניהם אלא שהרשות ביד האשה ללכת לנפשה. וכן הבנים אינו חייב אלא בקטנים, בזמן שהאב מצווה או נוהג לזון אותם. וכן פירש"י במס' קידושין. וכל זה חמלה מאת ה' עליהם, ועל העבד, וכו'. עכ"ד הרמב"ן ז"ל.

ואני עני צריך להבין דברות קדשו דרבינו הרמב"ן ז"ל, במה שהסיק שמעשה ידיה של אשת העבד העברי, הם לאדון שהוא חייב במזונותיה, משום שהאדון נכנס במקום הבעל. ומנין לנו הכוח להחסיר מחיובי התורה, שהתורה אמרה, ויצאה אשתו עמו, ולמדו מזה שהאדון חייב במזונותיה כל זמן שבעלה הוא עבדו העברי של אדון זה, ואנו נקום ונאמר, שמעשה ידיה של האדון, ובזה אנו מפחיתים המזונות שהוא חייב לה ע"פ התורה, שאם מזונותיה עולים אלף כסף דרך משל, ומעשה ידיה מגיעים לחמש מאות כסף, נמצא שמשלם לה רק חצי מהמזונות. ומה שכתב הרמב"ן ז"ל לדמותו לבעל, שכמו שמעשה ידיה לבעלה, ה"נ מעשה ידיה לאדון תחת מזונותיה, הנה צריכים להבין דברות קדשו, שהרי מעשה ידיה לבעלה תקנת חכמים היא, ואין בזה חולק כלל. ומזונות אלו חייב בהם האדון מן התורה, וחז"ל תיקנו מעשה ידיה לבעל. ומנין לנו הכוח לתקנם אנחנו לאדון, כשהמשמעות הישירה היא, הפחתה מהחיוב שחייבתו התורה.

ועוד קשה ביותר לשיטתו של רבינו הרמב"ן ז"ל דכבר הורה גבר, להלן (כא, י), בפסוק שארה כסותה ועונתה לא יגרע, שנחלקו בזה התנאים (בכתובות מז, ב, ושם מח, א) אם המזונות שחייב האיש לאשתו הן מן התורה, או תקנת חכמים הם, והוא ז"ל פסק בפירוש שמזונות וכסות תקנת חכמים הם, ע"ש. ומעתה תגדל התמיהה הנ"ל, די"ל דרק במזונות שהאיש חייב לאשתו תיקנו לו מעשה ידיה, דהם חייבוהו במזונותיה, והם אמרו שהוא זוכה במעשה ידיה. אבל מזונות אלו שהאדון חייב לאשת עבדו העברי, שנלמדו מהפסוק, איך נוכל להפחית מהם, ע"י כך שמזכים לו את מעשה ידיה.

והנראה בזה בעזרת ה' ובישועתו, דהרמב"ן ז"ל שסובר שמזונות האשה מבעלה דרבנן הם, בע"כ יסבור שגם מזונות שהאדון חייב לאשת עבדו העברי, מתקנת חז"ל הם, ואע"ג דדרשו אותם מהפסוק דויצאה אשתו עמו, מ"מ תקנת חז"ל היא, ואסמכוה אקרא. כי אחר שברור לנו שהתורה לא חייבתו לזון את אשתו, לא נוכל לומר שהתורה חייבתו לזון את אשת עבדו, והוי יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. וזה נראה לי ברור בס"ד. ומהשתא לא קשה מידי! דכיון שגם מזונות אשת העבד העברי תקנת חכמים הם, שפיר קאמר הרמב"ן ז"ל, דכמו שתיקנו שיזון את אשתו, ותיקנו לו מעשה ידיה, ה"נ חכמים שתיקנו לחייבו במזונות אשת עבדו העברי, הם תיקנו לו נמי שיזכה במעשה ידיה. דנמצא ששתיהן תקנות חכמים הן, והשוו אותם גם לענין מעשה ידיה.

ואולם צריך לעיין בזה לדעת הרמב"ם ז"ל שפסק בפירוש (הלכות אישות פי"ב ה"א וה"ב), שמזונות האשה מדאורייתא, וסביר לפרש לפי דעתו שגם חיוב מזונות אשת העבד הם מדאורייתא, והיא דרשה גמורה, וא"כ יהיה קשה מאד לומר שיהיו מעשה ידיה לאדון, דדין זה שהוא זוכה במעשה ידיה, אינו אלא תקנת חז"ל, ולא מצאנו שתיקנו אלא לבעל אבל לאדון לא שמענו, וגם סברא גדולה יש בדבר, לחלק בין הבעל ובין האדון, דתיקנו מעשה ידיה לבעל, שלא ישנאנה ויתקוטט עמה, באומרו אני זן ומפרנס אותך, ואת שומרת לך מעשי ידיך. אבל גבי אדון לא איכפת לן בזה, דאינה צריכה שלום בית אלא עם בעלה, ועם האדון תהיה איבה ואיבה. ואחר שהתורה חייבתו במזונות אשת העבד וילדיו, מאיזה טעם נחסיר מהם את מעשי ידיהם.

ואבא אל העי'ן והנה ראיתי לרבינו הרמב"ם ז"ל, בהלכות עבדים (פ"ג ה"א), שכתב וז"ל, כל עבד עברי הרי האדון חייב במזונות אשתו הנשואה, לא ארוסה ושומרת יבם, והוא שתהיה מותרת לו וכו'. ובהלכה ב' שם כתב וז"ל אעפ"י שהאדון חייב במזונות אשתו ובניו (של העבד), אין לו במעשה ידיהם כלום. אלא הרי מעשה ידי האשה ומציאתה לבעלה. וכל שזוכה הבעל באשתו, זוכה זה אעפ"י שהוא עבד עברי. עכ"ל. ושמחתי ע"ז כמוצא שלל רב, שבחסדי ה' הדרך שהלכתי בה נכונה היא, שהרי הרמב"ם ז"ל שסובר דמזונות שהבעל חייב לאשתו הן דאורייתא, מסתמא ס"ל שגם מזונותיה של אשת העבד מדאורייתא, ולדידיה הדרשה "דויצאה אשתו עמו", דרשה גמורה היא, וע"כ מעשה ידיה של בעלה ולא של האדון, דחז"ל תיקנו מעשה ידיה לבעלה, אבל גבי אדון לא ראינו ולא שמענו שתיקנו לו, וע"כ פסק הוא ז"ל שהאדון לא זוכה במעשה ידי אשת עבדו העברי. ומלבד דלא מצאנו שתיקנו לאדון, יש גם סברא גדולה לחלק ביניהם, דהנה בכתובות (נח, ב) אמרו, תיקנו מעשה ידיה משום איבה, וכבר הסברתי לעיל, דאם היא ניזונת וגם לוקחת מעשה ידיה לעצמה, זה מעורר ריב ומדון, באומרו לה, אני מוציא עליך את כל כספי, ואת שומרת שלך לעצמך. אבל גבי אדון לא איכפת לן, ואמרינן תהוי איבה ואיבה, דאין שייך שלום בית אלא בין איש לאשתו, אבל בזה בודאי לא שייך, ויקיים חובתו שחייבתו תורה לפרנסה, ותו לא מידי.

אבל הרמב"ן ז"ל לשיטתיה אזיל, דגם מזונות האשה מבעלה אינם אלא מתקנת חכמים, וסברא גדולה היא לומר דהוא הדין נמי למזונות אשת עבד עברי, שאינם אלא תקנת חכמים, והדרשה אסמכתא בעלמא היא, וכיון שהם מתקנת חכמים, בזה ס"ל להרמב"ן ז"ל דכמו שתיקנו מזונות לאשה, ואמרו מעשה ידיה לבעלה, הכא נמי תיקנו לחייב האדון לזון אשת עבדו העברי, ואמרו מעשה ידיה שלו הן.

וראיתי לרבינו המל"מ שם, שכתב ע"ד הרמב"ם ז"ל (ה"ב) מכילתא, יכול יהא מעשה בניו ובנותיו של רבו, ת"ל הוא, הוא מעשה ידיו של רבו, ואין מעשה בניו ובנותיו של רבו. והרמב"ן (בפרשת משפטים) פירשה דדוקא כשאין האשה והבנים ניזונים משל האדון, ואשמעינן שיכולים לומר אין אנו ניזונים ואין אנו עושים, אבל אם הם ניזונים משל אדון, פשיטא שמעשה ידיהם שלו, שהרי במקומו נכנס. וכ"כ הריטב"א (קידושין כ"ב ע"א). אבל רבינו פירש המכילתא כפשטה דמיירי אפילו נזונים משל אדון. וכתב בעל הכ"מ, אפשר שלמד כן מהברייתא, אם הוא נמכר, אשתו ובניו מי נמכרים, אלמא דאינם משועבדים לו כלל. ע"כ דברי המל"מ ע"ש. ועל כל פנים עולה יפה שהרמב"ם ז"ל לשיטתו, והרמב"ן ז"ל לשיטתו והכל על מקומו בא בשלום.

והנה מסרתי דפים אלו לחתני כבני ידי"נ הרה"ג מהרי"ש נר"ו, והעיר בזה בחכמה, וז"ל, אחר המחילה רבה, יש מקום לעיין בזה, שהנה הרמב"ן כתב, ואעפ"י שלא היה הוא מחוייב במזונותם מדין התורה וכו', אבל כיון שדרך כל הארץ לפרנס אדם אשתו ובניו הקטנים, צוה האל ברחמיו וכו', מבואר דלא קאי אדין חז"ל שחייב לזונה, וכן לשונו שם כמה פעמים, משמע שהתורה ציותה שיזון אותם.

ולענין התמיהה לעיל, שהרי מעשה ידיה שלו רק מדרבנן, שמא י"ל על דרך הגמ' בקידושין (ג, ב). בצריכותא שמעשה ידי בתו שלו, דהו"א שרק מעשה ידיה (של אשתו שלו) דקא מיתזנא מיניה, שפירשו המפרשים שהדרך לזונה, ה"נ י"ל שהדרך לזונם וליטול מעשי ידיה, ועדיין צ"ת.

ועוד שהרמב"ן כתב גבי בניו, שיזון האדון את בניו של העבד רק בקטנן, בזמן שהאב מצווה או נוהג לזון אותם. חזינן דגם על מנהג לזון, אמרינן שהאדון תחתיו לזון אותם. עכ"ל.

ושבתי ועיינתי והנה אמת הדבר שכתב הרמב"ן ז"ל הלשון הנ"ל, ואעפ"י שלא היה הוא מחוייב במזונותם מדין התורה כמו שנתבאר בכתובות (מט, א), אבל כיון שדרך כל הארץ לפרנס אדם אשתו ובניו הקטנים, צוה האל ברחמיו להיות הקונה כאב רחמן להם, אך אין זה יותר גדול מהדרשה של חז"ל בקידושין (כב, א), ת"ר ויצא מעמך הוא ובניו עמו (ויקרא כה, מא) א"ר שמעון אם הוא נמכר בניו ובנותיו מי נמכרים, מכאן שרבו חייב במזונות בניו. כיוצא בדבר אתה אומר, אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו, א"ר שמעון אם הוא נמכר אשתו מי נמכרה, מכאן שרבו חייב במזונותיה, וצריכא דאי אשמעינן בניו וכו'. ע"כ.

ואם בזה נימא שהוא רק אסמכתא כדאמרינן במקומות רבים, א"כ גם במה שכתב הרמב"ן ז"ל, צוה האל וכו', הכונה היא לפי פשט הדברים שלמדו מפסוק זה שחייבתו תורה לזונם, אבל באמת אפשר שהוא מדרבנן בלבד, ולק"מ אומרו, "צוה האל ברחמיו", שכונתו לפי הדרשה שדרשו, ואין זה הכרח גמור. שסוף סוף קשה מאד לומר שהבעל עצמו אינו חייב, ועכ"ז חייבה התורה את האדון, אלא מסתבר טפי לומר שהכונה שחז"ל תיקנו גם זה, והסמיכוה על הפסוק. ויותר הו"ל להקשות איך אמרתי אסמכתא ובגמ' דרשוה מהפסוקים, ובאמת אמרתי כן מסברא בלבד, וכן הוא בברכות (כא, א). א"ר יהודה מנין לברהמ"ז לאחריה מן התורה, שנא' ואכלת וגו'. מנין לברכת התורה לפניה מן התורה שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גודל וגו'. וידוע דרוה"פ סברי שברה"ת מדרבנן, וכ"פ הרמב"ם והשו"ע שכל הברכות דרבנן מלבד ברהמ"ז, וכאן השוו אותם ולמדו מהפסוק שברה"ת מן התורה ואמרו בפירוש שהיא מן התורה. ובע"כ צ"ל שהיא אסמכתא. ויש דוגמאות רבות, וע"ז אמרתי כאן איך אשתו ניזונת מדרבנן לרמב"ן, ואשת עבדו מן התורה, אלא גם היא מדרבנן וקרא אסמכתא. ואם כנים דברי בזה, לא קשה מלשון הרמב"ן הנז'. וכנ"ל.

ולמרות הדוחק עדיף לומר כן מאשר לומר שאשת העבד עדיפא מאשתו. ועוד דמעש"י שלא נמצא רק במזונות אשה (שלדעתו דהרמב"ן הם מדרבנן ואיך נאמר באשת העבד ובניו שניזונים מהאדון מן התורה, וניקום אנן ונחסיר ממה שנתנה להם תורה וכמו שכבר כתבתי), ומה שדחק לתרץ תמיהתי עפ"י הגמ' דקידושין זה לא מתרץ תמיה זו. ועוד שגם התמיהה הראשונה עומדת במקומה, דאיך נאמר שמפני שדרך לזון אשתו, ע"כ חייבתו תורה לזון אשת עבדו, ולמה לא חייבתו תורה במזונות אשתו, משום שכן הדרך לזון אותה. וכן יש להתמיה גם במ"ש אח"כ, ועוד שהרמב"ן כתב גבי בניו וכו', חזינן דגם על מנהג לזון, אמרינן שהאדון תחתיו לזון, עכ"ל. ולמה לא יחייבו לאביהם במזונותיהם של ילדיו, שכן דרך העולם לזון. ועוד יש מקום לפלפל בזה. ומכל זה היה נלע"ד שלדעת הרמב"ן ז"ל גם זה הוא מדרבנן, והוא ז"ל השתמש בלשון של הגמ' שדרשוהו מן הפסוקים, ואם אכן פסוקים אלו הם אסמכתא הכל יבא על מקומו בשלום.

ועכ"פ בדברי רבינו הרמב"ם אתי שפיר דהוא סובר שגם מזונות אשתו הם מן התורה, וה"ה למזונות אשת עבדו, שהם מן התורה. וע"כ לא שייך בזה ענין מעשי ידיה. שהם תקנת חז"ל שתיקנו לבעל ולא מצאנו תקנה אחרת. ולאדון אינה משועבדת כלל, רק חייב לזונה מכוח עבודת העבד, עד שנמצאת ניזונת מכוח בעלה, ועל כן מעשי ידיה לבעלה.

ושוב הראני חתני הרב עובדיה יוסף נר"ו שמצא במקורות צילום מתשובה של הרה"ג רבי משה פריצקר רב מברדיטשוב בירושלים שנדפס בחוברת קול תורה (שנה א' חוברת ד-ה סימן מ"ב) שהזכיר דברי הב"ש בש"ע אהע"ז (סימן ס"ט סק"א) שהרמב"ם סובר שמזונות אשה מבעלה דאורייתא, והרמב"ן והר"ן והרא"ש והה"מ סוברים שהוא מדרבנן. והזכיר דברי הגאון מוהרש"ק ז"ל בהגהות חכמת שלמה על הש"ע שם, שהביא ראיה מקידושין (כ"ב ע"א) דדרשו בפסוק ויצאה אשתו עמו, א"ר שמעון אם הוא נמכר היא מי נמכרה, מכאן שרבו חייב במזונות אשתו מן התורה, שאם תאמר שבעלה פטור ממזונותיה (מן התורה) מדוע יתחייב האדון לפרנסה, ומוכח מזה בבירור דמזונות אשתו מן התורה, ומסיק שזה נכון וברור. ע"כ. וכתב עליו הרב הנז', שדבריו תמוהים שהכניס עצמו להכריע בפלוגתא שהתנאים נחלקו זה. שיש תנאים דסברי שהמזונות הם דרבנן כמ"ש בכתובות (מז, ב ושם מח א), ע"ש. ומעולם לא שמענו שלאחר חתימת הש"ס נוכל להכריע מהכתוב, בפלוגתא של תנאים ואמוראים, וע"ש עוד שהזכיר מ"ש עוד בקידושין שם, שהאדון חייב לפרנס גם בניו של העבד עברי, ממה שכתוב, ויצאה אשתו ובניו עמו, ומזונות בניו בודאי שאינו מן התורה. והרא"ש (פ' נערה סימן י"ד) כתב משם מהר"מ מרוטנבורג, דכיון שתקנת חז"ל לזון קטני קטנים, ע"כ מחוייב לפרנסם גם כשיש להם להתפרנס משלהם. הרי שזה תקנת חכמים, וכן משמע בכתובות (סה, ב) שדרש רבי עולא רבה אע"פ שאמרו אין אדם זן את בניו כשהם קטנים, אבל זן אותם קטני קטנים, ולא הזכירו שום דרשה מהכתוב, וא"כ גם בזה נאמר אם האב פטור ממזונות בניו מן התורה, למה האדון שלו יתחייב. וע"כ מוכרחים לומר כהרמב"ן בפרשת משפטים וז"ל, וכל זה חמלה מאת ה' עליהם ועל העבד שלא ימותו בצערם, בהיות עמלו בבית נכרי, ובניו ואשתו יהיו נעזבים. ואע"פ שהוא לא חייב במזונותיהם מן התורה, כמו שמתבאר בכתובות, אבל כיון שדרך כל הארץ לפרנס אדם אשתו ובניו הקטנים ציוה האל ברחמיו להיות הקונה כאב רחמן עליהם, עכ"ל. וכבר כתב הריטב"א (כתובות מז, א) שרוב האחרונים סוברים דהוי מדרבנן. עכ"ל. והנה מהרש"ק הוא תנא דמסייעני, והרב שהעיר עליו מסייע לדברי חתני הרה"ג רי"ש שליט"א.

ושו"ר שכבר עמד ע"ז מרן פאה"ד והדרו ג"ע וצ"ת ביבי"א ח"ג (חאה"ע סי' י"ד אות ה'), שכתב בשם מהר"י פלאג'י אביו של מהרח"פ ע"ה, שהוכיח שמזונות האשה דאורייתא מקידושין (כב, א) ויצאה אשתו עמו א"ר שמעון אם הוא נמכר אשתו מי נמכרה וכו'. ושו"כ שכן כתב מהרש"ק בחכמת שלמה אהע"ז (סימן ס"ט) שכתב כן. וכנ"ל. ותמה עליהם מרן נר"ו דאשתמיט מינייהו דברי הרמב"ן ר"פ משפטים, בפסוק ויצאה אשתו עמו, דאע"פ שלא חייב במזונות אשתו מה"ת, כיון שדרך כל הארץ לפרנס אשתו צוה ה' ברחמים להיות הקונה כאב רחמן לאשת העבד ולבניו. וכו'. (וכנ"ל). וכיו"ב כתב הריטב"א (קידושין כ"ב ע"א) שהקשה כיון שהוא אינו מחוייב במזונות אשתו מן התרה למה חייבה התורה את האדון, וי"ל דכיון דסתמא דמילתא כל אדם זן אשתו ובניו, רצתה תורה שלא יפסידו וכו', וכתב מרן נר"ו שכעין זה כתבו התוספות בגיטין (מז, ב). ע"ש.

ובהיותי בזה ראיתי מ"ש מו"ר פאר החכמים במשנת יעקב על הרמב"ם (בהל' עבדים פ"ג ה"א וה"ב) כל עבד עברי הרי האדון חייב במזונות אשתו הנשואה לו וכו', וכן חייב במזונות בניו וכו', ואין לו במעשי ידיה כלום, אלא מע"י האשה ומציאתה לבעלה. והזכיר דברי הרמב"ן בפ' משפטים הנ"ל. וכתב בזוה"ל, והנה שיטת הרמב"ן שם הוא שחיוב האדון במזונות אשת העבד הוא משום שהאדון נכנס במקום הבעל, כי חמלה התורה על האשה והבנים שחייהם תלויים להם מנגד, מצפים לידי הבעל, ועתה שנמכר יאבדו בצרתם, ולכן צוה את האדון אשר הוא לוקח מעשה ידיו להיות להם במקומו, ולכן בארוסה גם בהגיע זמן ולא נשאו שהבעל חייב במזונותיה, מ"מ מאחר שאין מנהג הארוסה לסמוך על האיש, לא הטילה התורה מזונותיה על האדון ואין זה אלא כשאר חוב בעלמא שהאדון לא נתחייב בהן.

עוד כתב דהרמב"ן שם כתב דמעשה ידי האשה לאדון וכו', וסיים בה, והנה מבוארת שי' הרמב"ן, שהאדון הוא במקום העבד שעליו לפרנס את אשתו, וציותה תורה שהאדון יהיה במקומו, ולכן גם זוכה במעשי ידיה כמו הבעל עצמו וכמש"נ בדבריו.

והרמב"ם פסק שמעשי ידיה לבעלה אעפ"י שהוא מכור לעבד עברי. והמל"מ כתב שהרמב"ם פסק כהמכילתא שהביא הרמב"ן, ומפרש לה דבכל ענין מעשי ידיה לבעלה אעפ"י שהאדון מפרנסה (לא כפי' רמב"ן שם שרק אם רוצה שלא להתפרנס ממנו אז מע"י שלה).

וכתב הרב משנ"י זצללה"ה, ומבואר שיטת הרמב"ם דחיוב האדון למזונות, אין זה משום שהוא במקום הבעל, ומשום חמלה, אלא חובה מיוחדת על האדון לזון אשת עבדו, ולא משום שנכנס תחת הבעל, וע"כ לא זוכה במעשי ידיה אלא הם לבעלה.

ובסו"ד תמה על החכמת שלמה (אה"ע סימן ס"ט, הנ"ל) שכתב להוכיח שחיוב מזונות הוא מן התורה מדחייב האדון במזונות אשת העבד, ופלא שהרי הרמב"ן דן בזה וכתב כי חמלה התורה על האשה והבנים וכו', הרי שהוא דין מיוחד, וצ"ע. עו"כ ולדברי החכמת שלמה תמוה למה האדון חייב במזונות בני העבד, הא העבד עצמו אינו חייב בזה מן התורה, וע"כ כדברי הרמב"ן. עכ"ל. ולמעשה עד עתה לא מצאתי מי שיפרש בהרמב"ן שהדין של חיוב האדון במזונות אשת העבד ובניו, הוא דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, וע"כ אני חוזר בי מזה, וצ"ל דלהרמב"ן הוא חיוב מיוחד. אך כל תמיהותי במקומם עומדים ואעפ"י ששערי תשובה לא ננעלו, קשה לדחות ההגיון הפשוט שבדברים, ולהרמב"ם אתי שפיר דמזונות דאורייתא ורק באשתו תיקנו מעשי ידיה משום איבה, משא"כ בזאת. ועוד חזון למועד אי"ה ברוך הוא.