הרב עמאר - "המשפט בתפארתו" ויבואר בו: הנהגת הדיין בדין, ועל היראה בדין, ועל מעלת הדיון בשלשה

וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם: (כא, א)

רש"י ז"ל כתב, כל מקום שנאמר "אלה", פסל את הראשונים. "ואלה" מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני. ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח, לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש, (שמות רבה), עכ"ל. וצריכים להבין הצורך שהדגישה התורה שגם פרשת דינים ניתנה בסיני, ואשר על כן כתבה כאן, "ואלה", לומר שגם דינים אלו ניתנו בסיני, ומאיזה סיבה היה אפשר להעלות על הדעת שהדינים אינם מסיני.

והנראה בזה בעה"ו, שהיה אפשר לחשוב שהואיל ומדובר בסדר ומשפט, של הכלל והפרט, לקיים עם שלם בהנהגה נכונה ומסודרת, אין צורך בדין תורה דוקא ודי להם שינהגו על פי סדר יפה ומתוקן שיהיה נכון וישר, שלא יעשה כל אחד את הישר בעיניו, אלא יהיה חוק ומשפט שוה לכולם כעשיר כעני, ולא יתפרע עם, ולא יהיה מצב של איש את רעהו חיים בלעו, וסדר ומשפט זה, היינו חושבים שאין חייב לבא מסיני דוקא, קא משמע לן שגם זה ניתן בסיני.

ועיין בבעל הטורים, שכתב נוטריקון של פסוק זה, על חיקור הדין, ועל המצוה להקדים פשרה, והשואת הצדדים ושמיעת שניהם יחד. וע"ש שכתב עוד, סמך משפטים ללא תעלה במעלות, לומר הוו מתונים בדין, שלא יעלו אלא ילכו במיתון (כמבואר בסנהדרין ז, ב). וסמך משפטים לאלהי כסף, לומר שלא ימנה דיין בשביל ממון. וכתיב לעיל (כ, כב), כי חרבך הנפת עליה, שצריך הדיין לראות כאילו חרב מונחת לו בין יריכותיו, וכו'. ע"ש.

ובאמת צריך להבין לנכון, למה צריכים דינים אלו לבא מפי הגבורה, ולמה לא יספיק לומר להם שישפטו בצדק ובהגיון וביושר ודי בכך, ולמה צריכים לקבל מסיני כללים ופרטים של כל הדינים.

והנראה בעה"ו, שהתורה באה בזה ללמדנו, שאי אפשר לעשות משפט צדק, אלא כשדנים ושופטים עפ"י תורת אלהים חיים, שאין כוח באדם קרוץ מחומר ליצור משפט צדק, שעליו ינהגו הכלל והפרט, והמשפט לאלהים הוא, והוא נצב בעדת אל. וכן צריך השופט לידע ולהוודע שהוא דן ושופט על פי חוקי האלהים ומצותיו, ולא עפ"י הגיון של בני אדם יהיו אשר יהיו, שעל ידי זה, הוא נכפף ונכנע לחוקים הללו, שלא יסטה ימין ושמאל ח"ו. ולזה צריך השופט להיות איש אמת, שונא בצע, וירא את השם בכל לבו, לא יחת מפני איש, כי יראת השם הבוערת בלבו, תבטל כל פחד ויראה אחרים. וכל זאת על שום מה, מפני שהאדם עשוי מחומר עכור, ויש לו רצונות ותאוות, ויש דברים קרובים אל לבו, ויש דברים שהוא מרחיק אותם וגם מתעב אותם, וכמו שאדם אוהב את בניו וקרוביו יותר מאחרים, ונושא פנים למטיביו וחפץ בקרבתם, ומרחיק את אלה שאינם הולכים לפי רוחו, ושונא את שונאיו ואת רודפיו, ויש בזה דרגות רבות מאד מאד לאין קץ ותכלה, על כן עלול הוא לעוות הדין מאיזה נטיה קלה שבלבו לטובת האחד או לרעת השני. וכמה שישתדל להסיר מנגד עיני לבו, את הנגיעות של קרבה ושל הרחקה, לא יעלה בידו לנקות את עיני שכלו, עד שיראה האמת נכוחה, בלא שום סטיה כלל וכלל. שזה למעלה מכוחו של אדם בעודנו כלוא תוך הגוף החומרי, בשר ודם. ורק פחד ה' ויראתו היא שיכולה לישר נתיבי לבו והגיוני מחשבותיו, וגם זה רק בתנאי שישפוט ויתנהג בכל דרכיו על פי דרכי התורה באמת וצדק, מבלי לסטות ימין ושמאל, גם בדיני הנהגת הדיין בדין, וגם בפסיקת הדין בכל דבר הבא לפניו לפי ענינו. עם כל המגבלות והמצוות וגם הסייגים והגדרים שהעמידו לנו חכמינו ז"ל, שדבריהם כדרבונות (שהם המסמרים המחודדים הנתונים משני צדדי צואר השור בעת החרישה, שילך בדרך ישרה ולא יטה ימין ושמאל). המישרים את האדם בדרך הישרה באמת.

בהנהגת הדיין בדין

ולזה צריך יראה טהורה וצרופה מבית ומחוץ, ותפלות רבות נדרשות לו, שלא ילך אחר נטיית הלב, וששגרת היום יום, לא תשחק ותכלה את עירנותו, ולא תקהה את חוש הביקורת הפנימית שבמצפון הלב.

כגון שלא ידון לאיש אשר יש לו נגיעה באהבתו או בשנאתו, בין אם הנגיעה היא קירבה משפחתית, ובין אם היא נגיעה של ממון וכיוצ"ב, וכן בכל ענין אשר לבו קרוב יותר לאחד משני הצדדים העומדים לדין, יתרחק ממנו ולא ידון, עד שיהיה בטוח בלבו שאין לו הבדל ביניהם, בכל צורה של נגיעה שיכולה לגרום לו להטות את הדין ח"ו, וכן שלא ישמע אחד שלא בפני השני, אלא יקיים הכתוב, שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק, ועוד כהנה וכהנה, מדיני התורה, שיצאו מפי הגבורה, בקדושה ובטהרה. או שקבעו חז"ל ברוח קדשם. אשר רוח ה' דיבר בם, ושכינה מדברת מתוך גרונם. וכן נמי בעצם ניהול הדין בין הצדדים, שיהיה בחכמה ובתבונה, ובהשוואת הצדדים בכל דבר וענין. וכן בבירור הדברים בדרישה וחקירה ישרה, וגם בבירור ההלכתי שיערוך בסוף הדיון, בכל צעד מצעדי המשפט מתחלתו ועד סופו, על כל פרק יחקור בעצמו את התנהלותו ואמרי פיו, עד פסיקת הדין, תמיד יבדוק היטב שהוא נעשה עפ"י דת ודין.

יראה בדין

וישים עיניו ולבו אל המשפט, וידע שהוא שופט את אלה העומדים לפניו, ובאותה שעה ממש, הוא עצמו נשפט לפני ה', על המשפט שהוא שופט. והמשפט שלו קשה יותר, שהוא נשפט לפני יודע תעלומות, אשר לפניו גלויות כל צפונות, ויודע מחשבות בני אדם, כי המה הבל, שהוא יודע המחשבה לפני שנרקמה מתוך ההבל שלה, שממנו מוצאת המחשבה. והוא עומד לפניו יתברך, וכל צפוניו גלויות וברורות. ולזה אמרו חז"ל במסכת סנהדרין (ז, א), לעולם יראה הדיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין יריכותיו, וגהינם פתוחה לו מתחתיו. כלומר, שצריך לחדש מחשבה זו ולהעמידה למול עיניו, בכל עת שיושב כסאות למשפט, והיינו לעולם יראה הדיין, ויראה זו אינה יראה חיצונית, מפני הבריות, או מפני הממונים עליו והמבקרים את מלאכתו, אלא יראה פנימית המושרשת בלב פנימה, יראה מפני ה' שאין לברוח מפניו, ואין מי שיסתתר מעיניו, ולכל אשר ילך וירחיק, אל ה' הוא הולך ומתקרב לפניו, וככל שיסתתר, מגלה את מעשיו לנוכח פני ה'. "וחרב מונחת לו בין יריכותיו", כי לא רחוקה היא יד ה', והיא כבר בתוך גופו, ובקל תדקור אותו רח"ל, והיא בין שתי ירכיו, שאם יסטה לימין או לשמאל, ממילא דוקרת בבשרו, וכמו מדת הסטייה כן מדת דקירתה וחדירתה של החרב, וגם "גהינם פתוחה לו מתחתיו", שאם יעוות הדין או יקח שוחד ח"ו, יפול בגהינם תיכף ומיד, שהיא מזומנת לו ופתוחה מתחתיו. והאיש המתבונן באמונתו, בהנהגת ה' ברוך הוא, יושב על מדין בלב נשבר ומלא פחד, ואינו מתגאה לומר, כל אלה העומדים לפני אני דן אותם וקובע בכל עניניהם, אלא עיניו לנוכח יביטו, לחוש לעצמו שאם יטה מדרך האמת, הוא דוקר בעצמו וסופו לרשת גהינם, ויראה זו היא כדרבן על צוארו, לישר הליכתו בדרך ישרה, בלי פחד ומורא של הבריות, גם אם הדורים וגדולים הם, ובעלי מעמדות עשר ידות, כי פחד ה' מבטל כל פחדים, ויראתו תישר דרכו ותסלול נתיבו, והיה העקוב למישור, ואין דרך בעולם שתבטיח לדיין לשפוט בצדק ואמת, רק יראה אמיתית ופנימית מפני ה' והדר גאונו.

יראת ה' טהורה

אבל שאר הפחדים של ממונים, ושרים ורוזנים, גם אם יהיו נאמנים, תמיד יתחכם המתחכם להערים עליהם, ולהעלים מעשיו מעיניהם, ומי יודע מחשבותיו, ומי יביט לעיקול ארחותיו. כי בלבו ישים אורבו, ונגיעותיו טמונות בקרבו, וככל שיהיה חכם וחריף, ירבה במועצותיו, ויעמיק תחבולותיו, ובמחשך יכמין פשעיו, אבל אם עם ה' היא עבודתו יודע הוא היטב מקרא שכתוב, אם יסתר איש במסתרים, ואני לא אראנו נאום ה'. וככל שירבה להעלים פשעיו ולכסותם, כן תגבר חטאתו ותגדל אשמתו, ככתוב (משלי כח, יג), מכסה פשעיו לא יצליח וגו'. וגם עם כל היראה צריך ידיעה ודעת, לידע ולהודיע ולהוודע, דיני התורה, שכולם ניתנו מסיני, ולא להגיונו ישפוט, ולא עפ"י שכלו יפסוק, אלא כל חכמתו ויגיעתו תהיה לאחת, לברר וללבן דעת ההלכה ורצון ה', מתוך תורתנו הקדושה, אבן הראשה.

מעלת הדיון בשלשה

ואחר כל זה עוד הוסיפה התורה לגדור גדר נוסף, ונעלה ביותר, שאין היחיד יכול לדון וגם לא שנים, אלא במותב תלתא דוקא, ואין לתאר ואין לשער כמה זה תורם לכוין הדיינים, לחתור בכל כוחם אחר האמת לכל מעמקיה, שגם אם תהיה איזה נגיעה לאחד הדיינים באיזה ענין שלא ממקור האמת, או יעלים עינו מאיזה פרט מחמת חולשה או היסח הדעת וכיו"ב, ואם היה שם לבו ומתבונן, היה רואה שאותו פרט, משנה את הבנת כל הענין, ומשנה תוצאות פסק הדין, מן הקצה אל הקצה, ובא חבירו וחקרו, ומוכיחו באהבה, במדבר בערב'ה, ומיד הוא ניעור מתרדמתו ומחזיק לו טובה גדולה, שהצילו ממכשול ותקלה, ופקח עיניו לישר עניניו. ואם הדבר שנוי במחלוקת ביניהם, גם הוא דבר נאה ומועיל, שמתוך הויכוח והמשא ומתן בדבר, מנסה כל אחד להוכיח צדקת דרכו ומנסה לשכנע את עמיתו, ומבין שניהם מתלבן הענין, ביתר עוז וביתר שאת, ואם ישארו כל אחד מהם על עומדו, ויעמוד על משמרתו בכל תוקף, וגם זה ישיב אמריו לעומתו, וכאיש גבורתו, עכ"פ יבא השלישי ויופיע, ובין הניצים הוא יכריע, ויפסקו כדת וכהלכה, אשרי העם שלו ככה, והיה ה' עם השופט.

אבל הדן יחידי הפסדיו קרובות, ומכשלותיו רבות. ובדרך משל ודוגמא, מהקורות עלי אדמה, על אחת כמה וכמה. אשר איזה שופט היה לו בביתו איזה ויכוח, והדבר ציערו מאד, ולא יכל לשכנע את ביתו, זו אשתו, אשר עמדה לעומתו. והיה מצטער שלא יכל לשנות דעתה בטעם וסברא, והענין מפעפע בלבו כתבערה. ומפני הכבוד והשלום, שם צערו בלבו, ובקרבו יסתיר כאבו. ויהי הבקר בהיותם כואבים, קשה צערן של קרובים. ואל מכון משפטו הגיע, וזוג אחד לפניו הופיע, והאחד טוען על שכנגדו שהרשיע, ודבריו וצערו אל לבו הגיע. וכאבי לבו התעוררו, ערו ערו, הן המה הדברים אשר לו קרו, ועל ראשו עברו. ונגעו אל לבו בעומק ויושר מדומה, ולא היה יכול לשנות כי לבו עליו יהמה. ולא השיגה ידו כדי להציל עצמו, ובלית ברירה נאלץ לותר ברוב צער ועגמת נפש, ועתה בראותו המקרה שבא לפניו, ואורו עיניו והגיוניו, שלפחות כאן בשבתו למשפט, יכול להוליכו עפ"י דרכו, ולהציל עשוק מעושקו, ולרוב צערו הפרטי לא יתן לבו לברר אמיתות הענין לעומקו, ואפשר שכאבו האישי העבירו על חקירת האמת ודרישתו, להגיע לתכליתו, ודבר זה עלול להטעותו, ולהכשילו במשפטו. וחושב שהוציא משפט צדק לאשורו, ולא הרגיש לאשר עיניו נעכרו, הוכו בנגיעתו גם סונוורו, ומנתיבי האמת רחקו וסרו.

לא כן כשהוא במותב תלתא, נושאים ונותנים בעוז כאריוותא, הדברים מתלבנים בין כל הדיינים, לחקור ולדרוש בכל הכיוונים, מימיהם נאמנים, וגם אם לא נתנו לבו, לשנות מה שהסיק ופסק בלבו, בענינו ובריבו, כנגדו יעמדו חבריו הטובים שנים, וידחו דבריו בידים, וזוכים לסיוע משמים, ותהי האמת נכתרת, בכתר ועטרת, מבין שלשתם נבחרת, בהדר ותפארת, וכל המתבונן ליושר הדברים, יראה הדרת תורתנו, יצירתו של בורא העולם, אשר הקדים תורתו לעולמו. ובה היה מביט, ועפ"י חוקיה ומשפטיה של התורה, יצק תכונות העולם ומזגיו וטבעיו, שהן השרשים והיסודות של כל טבעי העולם לכל מהלכיו וכל מזגיו ותכונותיו, שמה שהתורה אסרה נברא באופן שהוא מזיק לגוף ולנפש, ומה שהתורה התירה נברא באופן שיש בו תועלת והנאה אמיתית, והיא גם המקיימת את כל העולם וכל העולמות, וכמו שנאמר (ירמיה לג, כה), אם לא בראתי וגו' חוקות שמים וארץ לא שמתי. והיא חכמתנו ובינתנו לעיני כל העמים