הרב עמאר - האמונה בהי"ת היא מבטלת החמדה

PDF הדפסה דוא
האמונה בהי"ת היא מבטלת החמדה

לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ. (כ, יד)

כתב רבינו אברהם ן' עזרא ז"ל, אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה, איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו, כל מה שהוא נחמד לעיניו. ועתה אתן לך משל, דע כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא ראה בת מלך יפה, לא יחמוד אותה בלבו. כי יודע שזה לא יתכן, ואל תחשוב זה הכפרי כאחד מן המשוגעים שיתאוה שיהיו לו כנפים לעוף בשמים. וכאשר אין אדם מתאוה לאמו, כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו, ככה כל משכיל צריך לידע כי אשה יפה או ממון, לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו, רק כאשר חלק לו השם, ואמר קהלת (ב, כא), ולאדם אשר לא עמל בו יתננו חלקו. ואמרו חכמים (ראה מו"ק כח, א), בני חיי ומזוני, לאו בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא. ובעבור זה המשכיל לא יתאוה ולא יחמוד, ואחר שידע שאשת רעהו אסרה ה' לו, יותר היא נשגבה מבת מלך בלב הכפרי, על כן ישמח בחלקו, ולא ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאיננו שלו. כי ידע שהשם לא רצה ליתן לו, ולא יוכל לקחתו בכחו ובמחשבותיו ותחבולותיו, על כן יבטח בבוראו שיכלכלנו ויעשה הטוב עיניו. והנה נשלם פירוש עשרת הדברים. עכ"ל.

והמעיין בדברים אלו כראוי להם, יקח מהם דרך חיים להשכיל להבין שכל ההולך בדרך התורה, מלבד מה שהוא משיג עלייה במעלות הרוחניות, להתקרב אל ה' ולדבקה בו, אלא גם ימצא מרגוע לנפשו, מקנאה ושנאה ותחרות, ויהיה אהוב למעלה ונחמד למטה, וישא חן וחסד בעיני כל רואיו. ונפשו שלוה ורגועה, לא יתאוה לשלחנם של אחרים, ביודעו נאמנה כי זה הוא חלקו אשר קיבל מבוראו, שהוא נותן לכל אחד כפי הטוב לו וכפי הראוי לו, ולא ייגע לריק לרדוף להשיג את מה שאינו מחלקו אשר חלק לו ה', כי טבעו של אדם, להתעלם ממה שיש לו גם אם רב וטוב הוא, ולשים עינו ולבו על מה שאינו שלו, ולקנאות באחרים על מה שהשיגו, ועל פי הרוב אם האדם יבחן את עניניו בעינא פקיחא, יראה שטובתו גדולה משל חבריו עשרת מונים, וגם אם ימצא נקודה אחת או ענין אחד שבו חבריו טובים ממנו, הלא יש תחומים רבים ששלו גדול משלהם. אמנם טבע האדם שבמה שיש לו לא מרגיש ולא מתפעל ממנו כלל, אך לנוכח יביטו עיניו על מה שאצל אחרים, במה שיש לו אינו מחשיבו ומביט יותר אל חסרונותיו, ולא מסתכל על יתרונותיו, גם אם רבים וטובים הם. וכן שמעתי ממו"ר הג"ר שרגא פייוול שטינברג זצ"ל תלמידו ויד ימינו של בעל חזו"א, שאמר לנו משמו של הגאון חזון איש ע"ה, שכל זמן שיש לו לאדם שיניים בפיו, אינו יודע שיש לו כאן שן ושם שן וכו', אבל כשתחסר מהם אפילו אחת, מיד מרגיש בחסרונה ומכיר מקומה. ודבר זה הוא מהטבעים הטבועים בנו משורש יצירתנו, הלא תראה שגם תינוק שעדיין לא מבין, תמיד רוצה מה שבידי אחרים. וע"כ צריך עבודה ויגיעה כדי להתגבר על תופעה זו.

ובכדי להתגבר על זה צריך האדם להחיות אמונתו ולחיות עפ"י האמונה, שבכל דבר הנדרש לו, טרם יגש להשתדל להשיג הדבר המבוקש, יקדים תפלה ותחינה לפני המקום ברוך הוא, בין בפרנסה בין ברפואה, ראשית דבר יפנה אל ה' ויבך ויתחנן לו, ויפול לפני רגליו, ויערוך שועתו ויקדים תפלתו, ורק אחרי זה יעשה השתדלות כראוי, ואי"ה הוא יענה וישמע ויקבל. וגם כשלא השיג את מבוקשו ידע שמאת ה' היתה זאת לו, וכל דעביד רחמנא לטב עביד. ומה שהשיג, ידע שמהי"ת בא לו הדבר, ולא מכחו ולא מחכמתו גם לא מזריזותו וחריצותו, ומיד יודה לה' חסדו בלב שלם ובנפש חפצה, וישוב להודות על הנפלאות שעושה עמנו ערב בקר וצהרים. ויתבונן בחסדי ה' עליו, אשר מקיף אותנו מבית ומחוץ בחסד וברחמים, ברבות טובותיו וחסדיו, כי לא כלו רחמיו. ויקוד וישתחוה לו.

והמרבה להתבונן ומתמיד לזכור ולהזכר בחסדי ה' ונפלאותיו בכל עתותיו, לא יבא לידי מדה זו, לחמוד אשר לרעהו וביתו וכל אשר לו, אלא ישמח בחלקו ביודעו שזה חלקו המגיע לו מאת ה', וזה חלק המגיע לחברו, כי הי"ת נותן לכל בריה די מחסורה, לפי שורשה וענינה הגלוי והסתום, ומי יעמוד בסוד ה' להבין קצות דרכיו. ובזה חייו יהיו מאושרים ומלאים תוכן וסיפוק, שש ושמח על כל הטובות אשר גמלו ה'. ולא יהיה זועף ומלא תלונות ותרעומת על כל הנקרה בדרכו, ועל כל אשר יראה או ישמע, ירגז ויחרד ברוב קנאה, והרגשת החסרון, כי לפי הבנתו הכל שייך לו, ורק בטוב לבו הטהור, הוא מסכים שיהיה גם לחבריו, ולדעתו די להם בפירורים הנותרים, ולמעשה לא נותר בידו אלא רגזנותו, וקנאתו היא שכר פעולתו, ועצמותיו ירקבו ממנה רח"ל, ומי יודע אנא יגיע בירידתו זו ולאן ילך, אם לא יעמוד על עמדו להציל נפשו משחת, והאמונה תחיה בעליה, והבטחון יחזק נפשו, וירוה כל עצמותיו באור ושמחה פנימיים, אשר לא יערכם כסף וזהב, וכל הצלחות העולם הזה מהבל ימעטו לפני שלותו האיתנה של בעל הבטחון, והבוטח בה' חסד יסובבנו.

והתיקון ללאו דלא תחמוד החותם את עשרת הדברות, הוא בדבור הראשון, אנכי ה' וגו', שהוא שורש האמונה, ויסוד הבטחון בה' ברוך הוא.

[א"ה בראותי דברי המחבר נר"ו, אמרתי להביא בזה דבר נאה מהגה"צ ר' גרשון ליבמן ז"ל שלא הניח זרע אחריו, ובכדי שיהיו שפתותיו דובבות אמרתי להביאו בכאן לעילוי לנשמתו הטהורה.

והוא ז"ל היה אומר שיש הרבה אנשים בעולם שמתפלאים מדוע אינם מליונרים עשירים, וכל אחד מהם אומר לעצמו הלא הקב"ה אוהב אותי, וא"כ מדוע אינו רוצה ליתן לי עושר, ואינו נותן אוזן קשבת לתפלתי שביקשתי והפצרתי להיות עשיר, והלא אני מבטיח שכשאהיה עשיר אלמד תורה בכל כחי, ואוסיף בהתמדה, ואעשה הרבה מצוות של צדקה וחסד בגופי וממוני ואהיה עבד מושלם להי"ת, וכל אחד ממשיך במעין שאלות אלו על כל רצון מרצונות החיים שיבואו בלבו.

ואז היה מספר מעשה באדם אחד בעל חנות לממכר כלי עבודה, וכל מה שצריכים הפועלים העוסקים במלאכה. ולאיש הזה בן יחיד אהוב עליו כנפשו וחביב אצלו כבבת עינו. ויום אחד בא הבן לחנותו של אביו, והיה מסתכל ומתבונן הנה והנה, ולפתע ראה איך ניגש אדם אל אביו וביקש ממנו כמה מטרים של חבלים, ותיכף האב שולף מספרים מכיסו וחותך ומגיש לו את החבלים והחבלים ההמה היו חזקים ויפים מעשה ידי אמן. ואז בא הבן ואמר לאביו, אבא יקר! התוכל ליתן גם לי בבקשה חמשה מטרים מן החבל הטוב הזה שבחנותך. תיכף בני השיבו האב, הנני מיד למלא את מבוקשך, ובעוד האב שולף את מספריו לחתוך את החבל שביקש בנו, שואל הוא את בנו, בני! מדוע אתה צריך לחבל, ויהי הבן כמשיב אני חפץ לתלות את עצמי בחבל זה שהוא נאה, ואני רוצה שיכרך היטב על צוארי ולא יקרע. האב נזדעזע עד עומק נשמתו, ומרוב בהלה לקח את כל החבלים שהיו בחנותו והשמידם, לבל יראו ובל יזכרו ולא תעלה עוד מחשבת און וזדון בלב בנו.

והיה מסיים הרה"צ הנ"ל את דבריו, כי אל הבן הזה נמשל האדם המבקש שהקב"ה יעשה אותו עשיר מופלג או כל רצון אחר. כי הוא חושב שהעושר לטובתו, אך הי"ת אשר מרום מושבו למעלה מתבונן ורואה את ההרס שיהיה לו אם תתקיים משאלת לבו, ולכן הוא מונע ממנו את הדבר ההוא בכל הכח, כאותו אב עם בנו. אך האדם שאינו רואה את הדברים מלא בטענות ומענות כרימון על רוע מצבו. והדברים נפלאים וראויים למי שאמרם. יבח"ר].