הרב עמאר - למען יאריכון ימיך

כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. (כ, יב)

רבינו בעל אור החיים הקדוש ע"ה, כתב לדקדק, שלא אמר הכתוב "אאריך ימיך" אלא אמר "יאריכון ימיך", אולי שירצה לומר כי מצוה זו סגולתה לאריכות ימים, מלבד שכרה מה' כי יש מצות שיש בהם סגולות נפלאות, מלבד השכר אשר קבע להם ה'. וזו גילה אותה ה'. עכל"ה.

ודבר גדול ועצום מכוין ללמדנו ברוח קדשו בדברים אלו, שיש סגולות בעשיית המצוות שאינם חלק מהשכר של המצוה שקבע הקב"ה, אלא הרי זה מעשה טוב שבעצם עשייתו גורם לכמה טובות הבאים בהכרח מכח המעשה הזה, ועל דרך זה י"ל, שגם העבירות הן משפיעות רע ומביאות רעות לעושיהם, חוץ מן העונש שהי"ת מעניש לעוברי רצונו. וההסבר לזה הוא פשוט, דחז"ל אמרו, קודשא בריך הוא מסתכל באורייתא וברא עלמא (זוהר ח"ב קסא, א ותחילת בראשית רבה), וביארתי בס"ד דאין הכונה לתוכנית של הנבראים והארצות והימים, אלא למזגים והתכונות של העולם ושל הנבראים. דהדברים המותרים ברא אותם באופן שיש בהם תועלת לגוף וגם לנפש של האדם, והדברים האסורים, קבעם מראש להיותם מזיקים לגופו ונפשו של האדם, והכל בחכמה נעלמה מעיני כל חי, כולם בחכמה עשית. והוא הדין לפעולות שאדם עושה, שדברים שהם מצוה, קבע בחכמתו יתברך, שיושפע מהם תועלת להצלת הנפש והגוף, והדברים האסורים מושכים לו השפעה רעה ומזיקה.

וכדי להבין הענין היטב, אמשול בזה משל למה הדבר דומה, לאב שהיה לו בן חריף ביותר ובעל קליטה מהירה, וידע בו שיכול לקלוט את כל אשר יראה וישמע גם הטוב וגם הרע, והיה חושש שיתחבר לרעים וילמד מעשיהם, וע"כ היה מבקש שישחק בעת הפנאי רק עם ילדים, שידע והכיר בהם שהם בעלי מדות טובות והם מחונכים בדרך ישרה וברה, ומזהיר את בנו שלא יתחבר לאותם ילדים המתנהגים בפראות ובחוסר דרך ארץ, כדי שלא ילמד מהם וממעשיהם. ובכדי לחזק את בנו ולזרזו בדבר זה, שבו תלוי חינוכו ועתידו, היה מבטיח לו שאם יראה שהוא מונע עצמו מן ההחברים הלא רצויים, והולך עם הטובים בלבד, יקבל ממנו ממתקים ומשחקים וכיו"ב, אך אם ילך עם הילדים האחרים יעניש אותו. והנה ברור שבשעה שהילד ילך עם ילדים סוררים, מיד יסבול מהם ומהתנהגותם המופרעת, בקללות וחרפות, גם ישביעוהו בוז ומרור, ואם יכשל במשחקו, ישחקו עליו ויעליבוהו בלא חשבון, ואם יצליח יקנאו בו וישטמוהו, ויחפשו לו כשלונות אחרים, לבלתי רום לבבו מעליהם, ושיהיה נתון למרותם, ובשעת כעס וקטטה יכו ויבעטו בו בכל עוז, עד שישוב שבור ורצוץ, ויש שרודפים ילד מוכשר עד שמביאים אותו במשברים קשים, ומאבד בטחונו האישי, ומאבד את אמונו בבני אדם ואחריתו מי ישורנו, אבל כשילך עם הנערים הטובים ועדיני הנפש, ירוה נחת בחברתם ואם יכשל ויצטער בכשלונו, לא יוסיפו לו בזיון על מכאוביו, אלא יאמרו לו, זה לא נורא, וכולם נכשלים, ובחיים אין רק הצלחות בלבד. ואם יצליח ישמחו עמו, ואם יראוהו בעת צרה כגון שנפל או הכהו ילד רע, יחזקוהו ויעודדוהו באמירה רכה ונעימה, וימצא עמם נחת ועידוד וכל זה הוא מלבד ההשפעה שיהיה מושפע מחבריו שעמם מתחבר שזה קובע ומעצב את אופיו, ואת מדותיו לאורך ימים ושנים. כי אם יתחבר לרעים ח"ו, סופו שגם הוא יהיה רע, וכל ימיו יהיו סבל ותלאות, ובהתחברו לטובם ולחכמים, הולך עם חכמים יחכם ויהיו חייו טובים ומתוקנים מנוהלים על מי מנוחות, ואולם זה ברור שגם ההנאות שקיבל מהטובים, וכן הרעות הצפויות לו אם יתחבר לרעים, אינם מכלל השכר והעונש שהבטיחו אביו, אלא הן תוצאות הכרחיות מעצם התחברותו עמם, ואינם תלויים בידי אביו, אלא הן באות מעצם החלטתו של הילד עצמו להתחבר לאלה או לאלה.

וכן ילד חולה שהרופא אסר עליו לאכול ממתקים, וציוה עליו להרבות בפירות ושאר ירקות, ואביו ואמו מזרזים אותו כדי שלא יעבור על הוראת הרופא, ע"י הבטחות שונות, שבודאי שעצם האכילה תשפיע על בריאותו, שאם יאכל דברים המזיקים, הוא יחלה ויסבול יסורים קשים ומרים רח"ל, ואם יקפיד על האוכל המותר, יתחזק ויבריא ויצליח. והפרס אשר הבטיחו לו הוריו, הוא תוספת טובה בדברים הקרובים ללבו, כדי לזרזו ולחזקו לטוב לו.

וכן הדבר הזה, כי כשהאדם עושה דברים אסורים, הריהו מביא על עצמו רעות מלבד העונש שהי"ת מעניש על זה, כגון שאכל מאכל אסור, שזה משפיע בו טומאה ומטמטם את לבו, וגם חדות שכלו קהה, ולא תהיה תפיסתו חדה ברוחניות, ואם יעבור על לא תגנוב, מלבד העונש של הקב"ה, הרי סופו ליתפס ולהענש ע"י המלכות, או ע"י אותם אנשים שגונב מהם שיכוהו פתאום אם ירגישו בו, ויש שמטמינים מהמורות ועלול ליפול בשוחה וישבור עצמותיו ויבא עד שערי מות רח"ל. וההולך רכיל, מלבד חומרת העבירה ועונשה, הריהו מביא רעה לעצמו שכולם ישנאוהו, וחבריו ינדוהו מחברתם, וישמחו במפלתו, ולא ישמחו עמו בעת שמחתו, וכל זה הוא חלק מהבריאה אשר ברא ה' בעולמו, וזהו, "איסתכל באורייתא וברא עלמא". וזו כונת הרב אוה"ח הקדוש, שלא נאמר "למען אאריך ימיך", אלא "למען יאריכון ימיך", כי עצם כיבוד אב ואם מאריך ימיו של אדם. וכן הוא בשאר המצוות, כי כל מצוה מביאה לאדם ברכה ושפע טוב מלבד השכר הצפוי שהקב"ה משלם לעושי רצונו.

ואולי גם לזה כיונו חז"ל באמרם (אבות א, ג), אל תהיו כעבדים המשמששים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס. כלומר, אל תשימו עינכם ולבכם לפרס המובטח מהאב לבנו, שהבטיחו כדי לזרזו לטוב לו. אלא תהיו חכמים ומבינים, לשים לב אל הריוח האמיתי והעיקרי, שהוא, שע"י המעשים טובים האדם נעשה טוב וישר והגון, והוא העיקר והוא התכלית הנרצה.