הרב עמאר - ע"י כבוד אב ואם משיגים את כבודו יתברך

כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. (כ, יב)

רבינו אברהם ן' עזרא ז"ל כתב, כבר הזכרתי כי בחמשה דברים הראשונים זכר השם, ושם עם כולם ה' אלהיך. עכ"ל. וכן הרחיב בזה הרב כלי יקר, וז"ל, כבד את וגו', במצוה זו חתם חמשה דברות ראשונות המדברים בכבוד המקום ברוך הוא, כי מטעם זה נאמר בכולם ה' אלהיך, ולא הוזכר ה' בכל חמש דברות אחרונות המדברים בדברים שבין אדם לחברו. ומצות כבוד אב ואם אעפ"י שהיא בין אדם לחבירו, מ"מ מצוה זו נוגעת גם בכבוד המקום ב"ה. לפי ששלשה שותפים באדם הקב"ה ואביו ואמו (קדושין ל, ב נדה לא, א), ואם תכבד אב ואם בעבור שמהם נוצר החומר והגוף הכלה והבלה, ק"ו שתכבד את אביך שבשמים, אשר נתן בך הנשמה, החלק המעולה הקיים לנצח וכו', וע"כ שכר מצוה זאת הוא אריכות ימים. כי הדבקים בה' מקור חיים, נותן חיים ארוכים אל האדם וכו', כמו שנאמר (דברים ד, ד), ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום, עכ"ל.

וצריך עדיין להבין מדוע תחשב מצוה זו של כיבוד אב ואם, בין חמשה דברות הראשונות שהם בין אדם למקום, שהרי גם לפי מה שכתב הרב כלי יקר, שע"י שהאדם מכבד את אביו ואמו שנתנו לו החומר, ק"ו שיכבד אביו שבשמים שנפח באפיו נשמת חיים, מ"מ ביצוע המצוה הוא, לכבד אביו ואמו בפועל והוא מחלק המצוות שבין אדם לחברו, ואעפ"י שע"י מצוה זו הקב"ה דר בין התחתונים וע"י מצוה זאת האדם נדבק בהי"ת, מ"מ המצוה היא בינו לבין בשר ודם גם אם הם מולידיו. ועוד יש להבין, שהרי גם בכל מצוות שבין אדם לחבירו יש בהם מצות ה' ברוך הוא עשה ולא תעשה, כגון ואהבת לרעך כמוך, ולא תונו איש את עמיתו, ולא תשנא את אחיך בלבבך וכו' ומדוע לא יחשבו אף הם למצוות שבין אדם למקום, ולמה נתייחדה מצות כבוד אב ואם משאר המצוות.

ובעל כרחינו צריכים לומר, שמצות כיבוד אב ואם, עיקרה הוא מפני כיבוד אבינו יוצרנו ישתבח שמו, ואין כאן רק הכרת הטוב לאביו ואמו מולידיו, אשר עמלו וטרחו בו ובגידולו ונתנו חייהם עליו להחיותו ולגדלו ולפארו שאך טבעי הוא לכבדם. וכל אדם ישר שלא השחית דרכיו יכבד את הוריו בכל מאודו. אמנם הקב"ה רוצה שבריותיו יהיו דבקים בו למען חיותם, כי הוא מלך חפץ בחיים, ויודע שפלותינו ודלות השגתינו בו, שאין אתנו יודע עד מה, וחכמה יתירה ועצומה עם רוב ההתבוננות נצרכה לאדם, עד שיגיע לאותה מעלה שיכבד ליוצרו כבוד אמיתי, והוא לא יכירנו ולא ישיגנו, כי לא ישיגוהו משיגי הגוף, ובכדי להגיע למדה זו שנכבד את הי"ת נתן לנו מצות כיבוד אב ואם, שרק דרכה יכולים להגיע עד אליו לכבדו כדבעי, ואין דרך להגיע לכך שהאדם יכבד את ה' באמת אלא על ידי שהוא מכבד את אביו ואמו, עם השנים תתעורר בלבו כמיהה לכבד ליוצרו, באומרו אם לאבי ולאמי אני מחוייב לכבד כל כך, עאכו"כ שאני צריך לכבד ליוצר כל שנפח בי נשמה חלק אלוה ממעל, דמאן דנפח מדיליה נפח, והוא חי לעד וקיים לנצח ובידו נפש כל חי, והוא המחיה אותנו בכל רגע ורגע בלא הפסקה כלל, שאם יפסיק להמשיך לאדם את החיים אפילו רגע אחד, אי אפשר להתקיים כלל, והוא ממשיך חיות לכל איבר ואיבר שבגוף האדם בהתמדה ובלי הפסקה, וראינו אצל ירבעם שכשהרים ידו אל הנביא עידו ע"ה, ואמר תיפשוהו, ותיבש ידו. כי הקב"ה הפסיק את המשכת החיות לאותה יד שהרים על הנביא עדו ע"ה.

ונמצא א"כ שעיקרה של מצוה זו היא לעורר הכבוד העליון, שנוכל לכבד את יוצרנו, עד שמנה אותה בחמש דברות ראשונות שכולם מדברים בדברים שבין אדם למקום ב"ה.

ויש להמתיק הדבר לפי מה שביארתי במקום אחר, על הפסוק (תהלים פד, יב), חן וכבוד יתן ה'. ושאלתי, וכי רק חן וכבוד הוא נותן, והרי מידו הכל, כמו שנאמר (דהי"א כט, יא), לך ה' הגדולה והגבורה וגו'. ולמה יצאו מכללא החן והכבוד.

וביארתי בס"ד שהכבוד הוא של מלך מלכי המלכים הקב"ה ואין בו חלק לבני אדם, אלא כל בריאתו היא אליו יתברך, והחן הוא חלק מהכבוד, והכבוד הניתן לבני אדם, הוא לא שייך לחלקם, רק הוא יתברך חולק מכבודו ונותן לבני אדם אשר חפץ ביקרם, ולבעלי תורה ניתן כבוד אמיתי שהוא מלא וא'ו כאמור (משלי ג, לה וראה מה שביארתי בברכת אליהו פר' ויגש מאמר ו), כבוד חכמים ינחלו, והוא מובן שכיון שע"י התורה נדבקים בשכינה ממש, אז זוכים לחלק מהכבוד שלו ית"ש, אך אצל החכמים אין הכבוד עיקר, אלא החכמה היא מעלתם ותכלית שאיפתם, ואכן על ידי התורה הם זוכים לחכמה עליונה שלא שייכת לעולם הזה, ואשר על כן הרואה חכמי ישראל מברך שחלק מחכמתו ליראיו (שו"ע או"ח רכד, ח). ולכן מברכים על מלך ישראל, ברוך א"י אמ"ה שחלק מכבודו ליראיו. כי הואיל והם זכו בקנין תורה, ודבקים בשכינה, זכו בחלק הכבוד, ועל כן אומרים בנוסח הברכה שחלק מכבודו ליראיו. ויחדו ברכה זו על מלכי ישראל שגם הם יראיו, ועיקר כבוד ישראל הוא אצל המלך וגם הם זוכים לכבוד מאתו יתברך שהרי ציוה לאמר (דברים יז, טו), שום תשים עליך מלך, וע"כ הוא ישתבח שמו חולק להם מכבודו. אמנם כשרואים את מלכי אומות העולם מברכים שנתן מכבודו לבשר ודם. לפי שאין להם בו חלק, אבל הוא נותן להם מתנת חנם, לצורך הסדר והקיום בעולם. [א"ה מה נאוו לפי זה דברי רבותינו (ברכות ט, ב), לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי ישראל, ולא לקראת מלכי ישראל בלבד, אלא אפילו לקראת מלכי עובדי כוכבים, שאם יזכה יבחין בין מלכי ישראל למלכי עכו"ם, והדברים מופלאים. יבח"ר]. וזה שאמר הכתוב (תהלים כד, ח-י) מי זה מלך הכבוד ה' הוא עזוז וגבור וגו', מי הוא זה מלך הכבוד, ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה. כלומר, שהי"ת הוא מלך הכבוד ורק לו לבדו שייך הכבוד ולצורכו בראו. והוא חולק מכבודו או נותן ממנו לאשר יחפוץ וחייבים אנו לכבדו, וזאת בכדי שנשיג בכבודו ובמעלתו ית'. כי ע"י שאנו מכבדים למי שה' חלק לו כבוד, מזה יתפתח בלבנו רצון גמור לכבד את מלך הכבוד ה' צבאות שמו בכבוד האמיתי והטהור.

וזהו גם הענין במצות כבוד אב ואם, כי לקוצר המשיג ולעומק המושג קשה לכבד כבוד של אמת למי שאין לנו בו שום השגה, לכן ציוה הי"ת כבד את אביך ואת אמך, כי כשיתפתח בקרבנו הרגש לכבד את הורינו יולדינו, מזה יתפתח בלבנו כבוד ליוצרנו ומקיימנו.

[א"ה מה נפלאו לפי זה דברי רבותינו (קדושין ל, ב), בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו אמר הקדוש ברוך הוא מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני. דלכאו' קשה מה ענין מכבד אביו ואמו לכבוד המקום. אך כפי דברי המחבר נר"ו הדברים מאירים, שהי"ת אומר שכיון שהאדם מכבד את אביו ואמו, הריהו יכול להגיע ביתר שאת ועוז לכבוד המקום יתברך ולכך חשיב כאילו כבדוני, ודו"ק יבח"ר].