הרב עמאר - למשוך מקדושת שבת אל ימי המעשה

שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ. (כ, ט-יא)

מהלשון "ששת ימים תעבוד" נראה דחייבים לעבוד בששת הימים, וכן נראה גם מלשון התרגומים, כמו שמצינו בתרגום יונתן בן עוזיאל שתרגם, שיתא יומין תפלחון ותעבדון כל עַבִדתיכון. וכעין זה תירגם גם אונקלוס. והכתוב נותן טעם לזה באומרו, כי ששת ימים עשה ה' את השמים וגו' וינח ביום השביעי על כן ברך ה' וגו'. כלומר שכנגד מה שעשה ה' שמים וארץ וכל אשר בהם בששת ימים, כמו כן ציוה לנו "ששת ימים תעבוד", וכנגד "וינח ביום השביעי", ציוה לנו ויום השביעי שבת וגו'.

והנה העושה מלאכה בשבת עונשו מבואר בתורה (שמות לא, טו), כל העושה מלאכה ביום השבת מות יומת. אך לא יעלה בדעת שאם האדם לא יעבוד בששת ימים, שיחשב לו לחטא. אבל מ"מ צריכים להבין פשר הענין, דהיה מקום להקשות דמה שה' עשה בששת הימים, היה בו צורך, שכן עלה ברצונו יתברך, לעשות שמים וארץ וכל היקום, ואם יש לו לאדם מלאכה, יעשנה בששת הימים, ולא ביום השבת. אך מדוע נאמר "ששת ימים תעבוד", דמשמע דלא יוצא חובתו אם לא יעבוד על כל פנים, בששת הימים. ואמנם מדברי תרגום יוב"ע נראה דרק מלאכה ועבודה שיש לו, הוא שחייב לעשותה בששת הימים.

וצריך לומר דששת ימים שעשה ה' את השמים ואת הארץ וכל אשר בם, נקבעו לימי המעשה לדורות עולם, ויש תיקון לאדם בעסק המלאכה של ששת ימי השבוע, ואין בזה רק היתר מלאכה בלבד, אלא יש בזה צורך להשלמת תיקון האדם. ולזה מיועדים ימות החול, ואשר על כן בששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וגו'. והלא בשעה אחת וברגע כמימריה, היה יכול לעשות את כולם, ולמה חילקם לששת ימים, אלא שכך גזרה חכמתו יתברך, שששה ימים אלו יהיו ימי עבודה ומלאכה, ותלה תיקונם של ימות החול, במלאכה שתעשה בהם. שעל ידי המלאכות שאדם עושה בימות החול מושך את השפע הראוי לאותם ימים, ובלי מלאכה לא ישיגנו, ואולי לזה רמז הכתוב (בראשית ג, יט), בזעת אפך תאכל לחם, שע"י שהאדם מזיע מן הטורח של המלאכות כמו חרישה וזריעה וכן שאר ט"ל מלאכות, על ידם אוכל לחם, ולא רק הלחם הטבעי בלבד, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, אלא גם הלחם והשפע הרוחני תלוי במלאכות אלו.

וביום השבת יש עליית העולמות, ושם התיקונים נעשים ממקורות של קדושה, ובמקום שרשי המלאכות, שהם ט"ל אבות מלאכות, יש ט"ל טללי אורות עליונים, שהם משפיעים קדושה וברכה, ומספקים כל הנדרש מט"ל מלאכות, ביתר עוז וביתר שאת למעלה בקדש. ואשר על כן, "מחלליה מות יומת", לפי שהוא מראה בעצמו שאינו מאמין בהשגחה הפרטית, שהי"ת הוא הזן והמקיים והמשפיע לכל חי די סיפוקו, ולא על הלחם לבדו יחיה האדם, ולא במלאכה לבד יתקיים השפע שלו, אלא על מוצא פי ה' מתקיים האדם וכל העולמות. והוא ישתבח שמו קבע מנוחה ליום השבת, ומן המנוחה הזאת דקדושה, כשישראל עוסקין בתורה ותפלה ועונג שבת, בזה זוכים לברכה ולשפע גדול לכל ימות החול. ותלמידי חכמים שתורתם אומנותם פטורים ממלאכה גם בימי החול, כי הם מתקנים בכח תורתם את כל הדרוש, ועי"ז יושפע שפע רב לספק כל הראוי ודרוש, ולכך אינם צריכים לעסוק במלאכה. ובזוה"ק (ראה ח"ג כט, א), איתא, דתלמידי חכמים כל ימיהם שבת.

ויש יסוד גדול לזה, מדברי רבינו האר"י ז"ל, בשער הכונות (דרושי חזרת העמידה דרוש ב ודרושי אסרו חג דרוש ג), בענין יום טוב שהתורה אסרה לעשות בו מלאכה, אך התירה בו מלאכת אוכל נפש, וכתב שם, דשבת שקדושתה גדולה, נותנת שפע כנגד כל המלאכות, ועל כן אסרה תורה כל המלאכות בשבת, אך יו"ט שקדושתו פחותה מקדושת השבת, היא לא מספיקה לכל המלאכות, וע"כ הותרה לנו מלאכת אוכל נפש ביו"ט. יעו"ש בדב"ק. ומינה נלמד את כל האמור, שקדושת השבת היא מספקת כל הנדרש לנו, ומייתרת המלאכה לגמרי, ועל כן נאסרה כל מלאכה בשבת. אמנם ביו"ט שאין קדושתו מספקת הכל, חילקה תורה בין שאר מלאכות למלאכת אוכל נפש שאותה התירה שלא תחסר לנו השפעתה, אבל בשבת כל המלאכות נאסרו, לפי שאנו מקבלים השפע של כל המלאכות מקדושתה הגדולה של השבת.

ועל כן ציותה לנו התורה כאן, ששת ימים תעבֹד וגו' כי ששת ימים עשה ה', כלומר יש צורך גדול ותיקון במלאכה הזאת, כי כך קבע הבורא ב"ה, בעת שעלה לרצון לפניו לברוא את השמים ואת הארץ במתכונת בה אנו חיים כיום, ועשה כל זאת בששת ימי מעשה, וינח ביום השביעי, ובזה קבע שהתיקון של ששת ימים יהיה מכח העבודה, ואילו יום השבת הוא יום מנוחה, ומנוחת היום היא כנגד מלאכת ששת הימים, והיא תכליתם, וממנה הם מקבלים את ברכתם והשפע הראוי להם, וכל הימים תפלים הם לשבת ומצפים לבואה, כי בבואה מקבלים גם הם את ברכתם. וזה שאמר המשורר המקובל האלהי רבי שלמה הלוי אלקבץ זיע"א, "לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה". ועל כן אומרים בכל יום קודם השיר של אותו יום היום יום אחד בשבת היום שני בשבת וכן עזה"ד בשאר ימים, שמונים ומחברים כל ימי השבוע לשבת קודש. כי כל תקות ימות החול וישועתם היא שבת קודש, ומצפים אליה, וגם מזכירים שמה על שאר ימים תמיד, ויקרא שמה עליהם.

ועוד הוסיף המשורר האלהי בשירו, "מראש מקדם נסוכה", כלומר, שאין זו מנוחה המוכרחת אל הגוף כשאר מנוחות הבאות אחר עמל ורוב יגיעה, אלא המנוחה הזו נקבעה לתכלית כל העולמות, ולא מפני העמל, אלא "מראש מקדם נסוכה", והיא "סוף מעשה במחשבה תחלה", כלומר, הכל היה קבוע מראש ומעיקרא, והוא סוף, כלומר, תכלית כל המעשה, שלא היה שום ערך לכל הנעשה לולי השבת שהיא תכלית וסוף של הכל, ולא תצאנה לפועל תועלת המלאכות של ימות החול, אלא בבא השבת, שקדושתה מקדשת את החולין של ימות החול, ועל ידה מפיקים השפע הראוי.

ואולי זה סוד תוספת שבת שמקדשים גם חלק מהחול מכאן ומכאן, היינו כי בכניסתו מקדשים את הימים הקודמים לשבת ד' ה' ו', וביציאתו מוסיפים קדושה בימי החול הבאים אחריו א' ב' ג' ומקדשים אותם. וזה תפקידנו לקדש ימות החול דוקא כי יום השבת מקודש מאתו יתברך כאמור "על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו", ותפקידנו הוא לקדש את ימות החול, ועיקר עבודתנו, למשוך מקדושת השבת על ימות החול, עד שנזכה לעולם שכולו שבת, ומלאכה זו תלויה בנו, וחלותה באה ע"י התוספת, שהיא אינה באה מאליה כקדושת השבת, רק היא מוטלת עלינו להוסיף מהחול על הקדש, ובתוספת הזו אנו מקדשים ימות החול, שזה תפקידנו.

ולזה אמר הכתוב, ששת ימים תעבוד וגו' ויום השביעי שבת לה' אלהיך, לא תעשה בו כל מלאכה וגו'. כי ע"י שתעשה מלאכתך בששת הימים, ותכוין להשלים הכל בששת הימים, שמראש אתה קובע ששבת סוף כל העשיה יביא קדש ומנוחה, בזה אתה עושה תפקידך לששת הימים, שזה ניתן לך בידך לקדש את ששת הימים, אבל יום השביעי אינו תלוי בך, רק הוא שבת לה' אלהיך. וכמו שסיים הכתוב על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו. וזהו שאומרים בתפלת ליל שבת, "אתה קדשת את יום השביעי לשמך, תכלית מעשה שמים וארץ, וברכתו מכל הימים, וקדשתו מכל הזמנים". ויש בזה דגש מיוחד, כי פתח ב"אתה קדשת", אתה ולא אנחנו. ובסיום נאמר "וברכתו וגו' וקדשתו", הכל ממך לבד ואין לנו חלק בזה. אלא חלקנו הוא לקדש את ימות החול ולמשוך עליהם מקדושת השבת, וזה נעשה ע"י תוספת שבת כנ"ל, וכן ע"י שגם בימות החול אנו מונים ומצפים לשבת, ואוכלים משל השבת כההיא דשמאי וכנ"ל.