הרב עמאר - א. ה' אוהב את גרים ב. איך משה הסכים ליתרו, שבן אחד יהיה לע"ז

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן משֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם, וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן משֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל משֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים. (יח, א-ה)

כתב הרב כלי יקר וז"ל, וישמע יתרו כהן מדין חותן משה וגו'. בילקוט (רמז רסח) מסיק, מה שמועה שמע ובא, רבי יהושע אומר מלחמת עמלק שמע ובא, רבי אלעזר המודעי אומר מתן תורה שמע ובא, רבי אליעזר אומר קריעת ים סוף שמע ובא. לכאורה נראה שיתרו שמע הכל, כי לא מראש בסתר דבר ה' עמהם בהר סיני, וכן היה קולו הומה ושמעו עמים ירגזון, וא"כ במה נחלקו, ומדנקט ובא שמע מינה שאין מחלוקתם מה שמע, כי הכל מודים ששמע את כל אשר עשה וגו', כמו שמשמע בכל פרשה זו שיתרו שמע את כל הנעשה, אך שעיקר מחלוקתם איזו שמועה גרמה לו לבא עם אשתו ובניו של משה, לכך נקט לשון "ובא" בכולם, וכולם הבינו שכל פסוק ראשון זה נמשך לפסוק ויבא יתרו וגו', וכאילו אמר לפי ששמע איזו חידוש שהכריחו לבא על כן בא, ויקח עמו את צפורה אשת משה. וקשה להם מה שמועה שמע שגרמה לו לבא עם אשת משה ובניו.

רבי יהושע אומר מלחמת עמלק שמע, כי אמר ה' שיהיה מלחמה בעמלק מדור דור ויתרו היה דר בין העמלקי, שנא' (ש"א טו, ו) ויאמר שאול אל הקיני רדו סורו מתוך עמלקי פן אוסיפך עמו ואתה עשית חסד עם ישראל בעלותם מצרים, וחשב יתרו אם לא אחזור ואזווג את בתי למשה א"כ כשיהיה מלחמה בעמלק ילחמו גם בי, ע"כ בא עם אשתו לחזור ולזווגה אליו אחר שלוחיה, כי אמר שיעשו חסד עמו בעבור חתנו משה ובניו כי הבנים בניו ובני.

רבי אלעזר המודעי אומר מתן תורה שמע ובא, שנאמר שם (שמות יט, טו), אל תגשו אל אשה, וחשב יתרו לדרוש אותו ק"ו אשר דרש דרש משה, ומה ישראל שלפי שעה קבלו את התורה פרשו מן האשה כל שכן משה שהשכינה מדברת עמו כל שעה שיהיה פרוש מאשתו מכל וכל ולא ישלח עוד אחריה, על כן בא יתרו והביא למשה את אשתו כדי שתדור אצלו כתפארת אדם לשבת בית (ישעיה מד, יג) כדת משה וישראל.

רבי אליעזר אומר קריעת ים סוף שמע ובא. כי הוא סובר שמשה שילחה בגט פטורין, כדמסיק בילקוט בפרשה זו, ורז"ל אמרו (סנהדרין כב, א) קשה לזווגם כקריעת ים סוף, וזה בזיווג שני, וכפי הנראה שזיווג שני זה היינו המחזיר גרושתו, לפי שפירוד וזיווג זה דומה לפירוד וזיווג של מי הים, כי מתחילה היו המים מחוברים חיבור טבעי וכאשר עבר עליהם רוח קנאת ה' ליתן ריוח בין הדבקים מאז קשה לחברם, ואעפ"כ ראה כי כאשר רצה ה' בחבורם שנית עלה זיווגם יפה, כך חשב יתרו שכמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. והנה ראה יתרו שאחר שלוחיה שפטרה משה בגט נתבטל הזיווג וחיבור הטבעי כי מאיש לוקחה זאת, וחשב שמעתה אי אפשר שיתחברו יחד לדור באהבה וריעות כבראשונה, וכאשר שמע ענין קריעת ים סוף שאחר פירודם שבו לאיתנם כאילו לא נפרדו מעולם, אז ראה שיש תקוה אל הזיווג השני שזיווגו יעלה יפה, כמו שבקריעת ים סוף אפשרי, כך אפשרי לזווגם, ע"כ לקח את צפורה בתו ובא כו', וזה פירוש יקר:. עכ"ד הכלי יקר.

ואפשר לומר שהכל הוא ענין אחד, דמתחילה שמע על מלחמת עמלק, ומזה למד שאין תקוה לחיי העוה"ז, שגם אם ישיג כל הון יקר ונעים, ויגדיל כוחו וירבה חילו, ויהיו עם עצום וחזק ואמיץ לב, הנה אחריתו עדי אובד. כי מלחמה לה' בעמלק מדר דור, ומה תקוה יש לאדם אשר ה' נלחם בו, וכבר ידע והבין מי ה' ואשר אפס זולתו, וכאשר אמר,(להלן פסוק יא), עתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלהים.

וכשהתבונן בזה היה נדמה לו, שאין דרך להשיג אחרית וחיי נצח, רק מי ששייך לעם ישראל אשר בם בחר ה' לסגולתו. אך כששמע על מתן תורה, קם ונתעודד, כי ראה שגם עם ה' היו צריכים להתגייר במתן תורה, ע"י מילה וטבילה והרצאת קרבן, כמבואר בדברי הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (ריש פי"ג), והעולה על כולנה הוא קבלת עול תורה ומצוותיה, שזה הוא המהות של מעמד הר סיני, ששם ענו כל העם יחדיו ואמרו, כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע (שמות כד, ז). וכתב הרמב"ם ז"ל (שם הלכה ד) וכן לדורות, כשיבא הגוי ליכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה, ולקבל עליו תורה, צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן, ע"ש.

ואשר על כן כששמע יתרו על מעמד הר סיני ועל מתן תורה, קם ונתעודד ואמר אכן יש לו תקוה לידבק בשכינה ע"י שיתגייר.

אמנם עדיין היה עומד לנגדו הקושי המזומן בפני האדם שבא לקבל עליו עול תורה ומצות, ובפרט אם לא מבני ישראל הוא, אשר אין לו אהבת ה' טבועה בנפשו פנימה, ורבים המכשולים העומדים לדרכו, ואז שמע קריעת ים סוף, וראה והבין שאין דבר העומד בפני עבדי ה' החפצים בקרבתו באמת, וראה איך הים הגדול ורחב ידים, היה להם לדרך נוחה ובטוחה, ועמד לחומה להגן עליהם, ויצאו ביד רמה.

וזו היא שמיעה, וזו היא ביאה אמיתית ששמע והתבונן, ועשה מעשה ובא ונתגייר ונדבק בשכינה, וע"כ והוסיפו לו אות אחת על שמו, היא האות וא'ו שהיא וא'ו החיבור, שנתחבר לעם ה' ולשכינה, חיבור שלם ונאמן. ונתקשר עם ה' בקשרא דמהימנותא לעד לעולם. וכמ"ש ברש"י ז"ל כאן, ועיין לעיל בפרשת שמות (מאמר א ומאמר ג) מה שכתבתי בזה (וע"ע בברכת אליהו לבראשית פר' חיי שרה מאמר ג' ותולדות מאמר י"ג ווישב מאמר ב' וויחי מאמר י"ז).

ועיין בתרגום יונתן בן עוזיאל כאן (פסוק ו') שכתב, ואמר למשה אנא חמוך יתרו אתי לותך לאתגיירא, ואין לא תקבל יתי בגיני, תקבל בגין אנתתך ותרין בנהא דעמה. ויש לפרש דהכי קאמר, שיתרו ידע שעם ישראל לא מקבלים גרים בקלות, אלא ראשית חכמה דוחים אותם, ואומרים להם, מה ראיתם על ככה, לבא לקהל ה', וכו'. לזה אמר יתרו, אני חותנך בא להתגייר כי חשקה נפשי להסתופף תחת כנפי השכינה, ואם אתה לא רוצה לקבלני בגללי שאני גוי, תעשה למען אשתך ושני בניך שיהודים הם, ומפני כבודם וטובתם תקבל גם אותי. ואולם קשה לומר כן, דיתרו חכם ונבון וידע והבין שגירות צריכה כנות, ושיהיו פיו ולבו שוים. לפי שבאמת יתרו היה חפץ לדבוק בשכינה וידע שזו ההלכה וכך שורת הדין, וא"כ איך אומר למשה אם לא למעני עשה למען אשתך ושני בניה ומה שייך שבדבר הלכה יכיר משה פנים לאשתו ובניו. ועל כן נלענ"ד לומר שיתרו השתמש בהם להוכיח את כנותו בקבלת תורה ומצות, שהרי נכדיו הם, והוא עובד ע"ז, ובאופן טבעי הנטיה שלו היא, לגדלם עפ"י דרכו, והוא עזב את כבודו של עולם ונדבו לבו לצאת אל המדבר, מקום תהו, לשמוע דברי תורה. (כלשונו של רש"י ז"ל כאן פסוק ה') ולא עוד אלא הביא עמו את צפורה ושני בניה, להניחם בבית מדרשו של משה רבינו ע"ה, ובזה יודע איפא כי באמת ובתמים הוא חפץ בתורה ועבודת ה' ברוך הוא, וזה אומרו ואם לא תקבל יתי בגיני, תקבל בגין אנתתך ותרין בנהא דעמה.

ובפרט לפי מה שדרשו חז"ל במדרש, הובא בבעל הטורים (פסוק ב') וז"ל, כי יש דרש במדרש, כשנתן יתרו בתו למשה, הוצרך להתנות שיהיה הבן הראשון לעבודת אלילים, ולכך לא נימול עד שפגעו המלאך בדרך וביקש להמיתו, ואז מלתו צפורה, ומחלה על התנאי שהתנה עם אביה, ועל כן אמר הכתוב (שמות ב, כב), כי אמר גר הייתי שהיה אנוס על תנאי זה, כי גר היה וצריך לעשות מאמר יתרו, ומ"מ ע"י התנאי יצא ממנו יהונתן שנעשה כומר לפסל מיכה, לכן לא כתיב "כי אמר" על אליעזר, כי לא היה רוצה לגלות שהרג את הנפש ורצה פרעה להורגו, ומיהו בגמ' (נדרים לא, ב), משמע שאליעזר לא נימול עד שפגעו המלאך שאמר משה אמול ואצא לדרך, סכנה היא לתינוק, וזה היה אליעזר שמשבא למצרים, לא מצאנו שהיה לו בן אח"כ. עכ"ל. ולפי זה היה יתרו יכול להחזיק בגרשׂם לחלקו רח"ל, והוא ויתר על התנאי, וידיו תביאהו אל המדבר אשר שם ה', לקבל עול תורה ומצוותיה, ומזה יִוָּדַע איפא כנותו ואמיתות דבריו, כי חפץ בתורה באמת.

והנה צריכים להבין איך משה הסכים לתנאי כזה, שהבן הראשון יהיה למשפחת יתרו ולחלק עבודת אלילים. ואולי צ"ל, שאחר שראה משה את מסירות נפשה של צפורה, שהרי אביה נתן אותו בבית הסוהר, ולא נתן לו אוכל ומשקה, וצפורה היתה מאכילתו בסתר, ולא פחדה, וכמ"ש בתרגום יונתן בן עוזיאל בתחילת שמות, (וכמו שהבאתיו בפרשת שמות מאמר יב), וע"ז סמך משה רבינו ע"ה ביודעו את אופיה הטוב ויושר לבה. והיה לבו סמוך ובטוח, שהיא עצמה תמחל על התנאי הזה, לאחר שילמדה בינה להבין את מעלת התורה, וחשיבות האמת ושב ורפא לה, והיה בטוח בזה כל כך, עד שלא חשש מהתנאי הזה כלל. אלא שלפי זה קשה למה נענש ויצא ממנו יהונתן כהנ"ל, ואפשר שהעונש הוא משום חילול השם, שהיה בעצם התנאי. וכמעשה דרבי אמנון ממגנצא (הבאתיו בברכת אליהו פר' וישב מאמר יא), שעל שהסכים לדון עם אותו שר על המרת דת, קיבל על עצמו יסורים קשים ומרים, וחיבר את הפיוט הנורא, "ונתנה תוקף" קודם מותו, זיע"א. ובזה יובן מה שאמר הפסוק (י"ח, ג) ואת שני בניה, אשר שם האחד וגו'. ועוד חזר ואמר (בפסוק ו') אני חותנך יתרו בא אליך, ואשתך, ושני בניה עמה. הנה פעמים מדגיש ושני בניה, לולמר דלא הבאתי רק אחד שהוא לחלקך, אלא הבאתי את שני בניה, גם זה שהוא לחלקי לפי התנאי, ואין לך הוכחה גדולה מזו, שאני באמת רוצה לידבק בשכינה, וע"כ תקבל אותי לגירות עפ"י אמת וצדק.

ויש להמתיק את הדברים עפ"י דברי התוספות (ב"מ קיד, ב ד"ה אמר ליה), דמצינו בגמ' (שם), דאשכחיה רבה בר אבוה לאליהו בבית הקברות של עכו"ם, ושאלו איך הוא נכנס לבית הקברות, שהרי כהן הוא (למ"ד פנחס הוא אליהו. רש"י שם). ואליהו ענה לו, לא מתני מר טהרות דתניא רשב"י אומר קבריהן של עכו"ם אינם מטמאים (טומאת אהל דכתיב ביה אדם כי ימות באהל. רש"י שם). והקשו התוספות הנ"ל תימה לר"י איך החיה אליהו את בן האלמנה כדכתיב (מ"א יז, כא) ויתמודד על הילד וגו', והרי כהן הוא. ותירצו, שהיה אליהו בטוח שיחייהו, לכך היה מותר משום פקוח נפש. נמצא דמשום שהיה ברור לאליהו שיחיה היה מותר לו אע"פ שהוא כהן ליטמא למת אף דלעת עתה מת הוא.

ועל כרחין צריך לומר גם אצלינו שהיה ברור לו למשה רבנו שצפורה תוותר לבסוף על רצונה למסור את בנה לעבודה זרה, ותגדלהו לתורה ולמצוות, ועל כן הותר לו להסכים לתנאי זה שיתרו נתעקש עליו. ולא רצה משה לעכב נישואיו מפני הדבר הזה, כי ידע שסוף צפורה ואביה לחזור בהם למוטב.

אמנם ראיתי בחי' מהר"צ חיות ז"ל (ב"מ שם), שכתב על זה שדברי התוספות תמוהים ושכבר התעורר בזה הרדב"ז בתשובותיו (ח"ה סי' ב"א ור"ג) וכו', עכ"ל. ועיינתי בדברי הרדב"ז שם וראיתי שדחה את דברי התוספות מכח ב' קושיות. האחת, איך סמך אליהו על הנס, והא קי"ל (ראה פסחים סד, ב) אין סומכין על הנס. והשניה, דאם היה ברור לאליהו שיחיה הילד א"כ אין פיקוח נפש. וע"ש שדחה עוד פירושים אחרים, ולבסוף הסיק שהוראת שעה היתה ליטמאות למת משום קידוש ה'. יעו"ש. וא"כ לפי"ז הדרא קושיא לדוכתא איך הסכים משה לתנאי הנורא שהתנה עמו חותנו שיתן בן אחד לעבודה זרה.

ואין לומר דשאני תנאי זה שאינו בדרך נס כדהתם שהחיה את המת, אלא שבדרך טבעית משה היה בטוח שיוכל להשפיע בכחו על צפורה עד שתתרצה לגדל את הבן לתלמוד תורה דווקא. כי יש לדחות טענה זו, דאם על זה סמך משה, הלא יש בחירה ביד האדם, ומי יבטיח ומי יערוב למשה שבניו יבחרו בטוב, ובהדי כבשי דרחמנא למה ליה.

אמנם מרן החיד"א בשו"ת חיים שאל (ח"ב סי' מג אות ב), עמד על קושיות הרדב"ז הנ"ל וישבם בטוטו"ד, דמה שהק' הרדב"ז דאם היה ברור לאליהו שיחיה הילד א"כ אין זה פקוח נפש, תירץ החיד"א ז"ל שיחיה הילד רק לכשיתפלל ויתמודד עליו אבל בלא זה לא יחיה, ועל כן היה מותר לו להיטמאות למת זה כדי להחיותו. ומה שהק' הרדב"ז דהא קי"ל דאין סומכין על הנס. תירץ הוא ז"ל דאליהו הנביא שאני, ואין אומרים בנביא הא דאין סומכין על הנס.

א"כ דון מינה בק"ו לאדון כל הנביאים משה רבנו ע"ה, שהוא הוא שהתפלל על יהושע בן נון יה יושיעך מעצת מרגלים (כמבואר בסוטה לד, ב), ועלתה בידו. ואף כאן היה ברור לו שתוותר צפורה על התנאי שהתנה אביה עמו, ותחנך את הבן הנולד להם בדרכי אביו, ובאמת שכך הוה, ומשום כך לא חש משה לתנאי שהתנה עמו יתרו.

עוד כתב הרדב"ז ז"ל הנ"ל, דיש אומרים שאותה אלמנה שהחיה אליהו את בנה נוכרית היתה, וגוי אינו מטמא באהל כאשר נתבאר. ולפי"ז צ"ל שאליהו זכור לטוב לא נגע במת ממש ורק האהיל עליו בגופו, ולכך לא נטמא בטומאת אהל. אמנם הרדב"ז דחה סברא זאת, דהרי ידוע שהילד שהחיה אליהו הוא יונה הנביא בן אמיתי ע"ה. ואין לומר דאין הכי נמי האלמנה היתה גויה ונתגיירה, דהא מצינו שמייחסים את יונה הנביא אחר אביו אמיתי כדרך שמייחסים לכל איש ישראל ולו היה יונה גוי שנתגייר לא היו מייחסים אותו אחר אביו, וזה ברור. ולכן מכל אלין מסיק הרדב"ז דבהוראת שעה החיה אליהו את הילד וכנ"ל.

ועוד דע דאין לומר דמשה נתרצה ליתן בן אחד לעבודה זרה לפי שנשא את צפורה שהיתה נכרית בעת ההיא ובנה כמותה. ועל כן לא הקפיד משה בזה. חלילה לומר כן, וחלילה להעלות כזאת אף במחשבה. כי הלא ידועה קדושת משה שסירב לינק מן הנכרית עוד בעודו תינוק, וכיצד זה ישא נכריה. ישתקע הדבר ואל יאמר. וברור שלא נשא משה את צפורה עד שגיירה וקיבלה על עצמה כל יסודות האמונה המושרשים בישראל מזמן האבות הקדושים. ועל כן מוכרחים אנו לומר, כי משה נתרצה לתנאי זה, לפי שידע והכיר את מעלות צפורה ומסירות נפשה עוד בהיותו יושב בבית מאסרו שהשליכו יתרו לשם, ורצה להמיתו שם ברעב ובצמא, לולי צפורה שדאגה ליתן לו מאכל ומשקה בסתר (כמו שנתבאר כל זה לעיל פרשת שמות מאמר יב). ואחר כל זאת, בודאי ידע משה בידיעה ברורה שצפורה הנוהגת בצדקות ובקדושה תחנך את ילדיה בדרך המסורה מהאבות הקדושים, ולכך לא נתיירא מן התנאי ההוא.

עוד אפשר ליישב על פי מה שאמרו במסכת כתובות (פ"ה ע"א) באותה אשה שנתחייבה שבועה בבית דין של רבא, ורצה להשביעה, ובת רב חסדא שהיא אשתו של רבא, אמרה לו שהאשה ההיא חשודה על השבועה, והפך רבא את השבועה על שכנגדה, שהוא התובע שישבע ויטול. ואמר רבא שהטעם הוא משום דקים ליה בגווה שאינה משקרת בשום פנים בעולם. וע"ש בראשונים, וברמב"ם (פכ"ד מהלכות סנהדרין ה"א) וטוש"ע ח"מ (סימן ט"ו ס"ה) ובמה שכתבתי בשו"ת שמע שלמה (ח"ה בחח"מ). והכא נמי יש לומר שמשה רבינו ע"ה, היה ברור לו שצפורה תחנך בניה לתורה ולקדושה, ועל כן לא חשש מאותו תנאי.

והנה עתה כשבא יתרו למחנה ישראל שלח למשה לאמר לו, (ראה תרגום יוב"ע פסוק ו), אנא חמוך יתרו אתי לוותך לאתגיירא, ואם לא תקבל יתי בגני, תקבל בגין אינתתך ותרין בנהא דעמה. וכל זה לפי שידע יתרו דישראל אינם מבקשים לגייר שאר אומות, ואף בעת שבאין גוים משאר אומות ומבקשים להתגייר דוחים אותם בתחילה. ובודקים אחריהם היטב אם לאמת מגמתם או אולי לנישואין או לממון מגמתם.

ולכן אמר יתרו, "אני חותנך יתרו בא אליך", כלומר, אני הוא יתרו ואתה מכיר ויודע בי למן השנים בהם היית בביתי, ויודע את כל כבודי בעירי ובשער מקומי שהייתי יושב בכבודו של עולם, ושעזבתי עתה את הכל כדי לבא אל המדבר לראות בכבודן של ישראל, ושלא באתי בכדי לקבל הנאה כל שהיא.

וממשיך יתרו ואומר, "ואשתך ושני בניה עמה", כלומר, אם אתה עדיין חושד בי שמא לשם הנאה באתי, צא וראה כי גם את בתי שהיא אשתך הבאתי הנה, והלא יכלתי להחזיקה בביתי ולכפות עליה את אורח חיי, ובכל זאת לא עשיתי כן ונגררתי אחריה אל הקדושה. והעד על כל זה הוא "ושני בניה עמה", שהרי אתה נתת לי בן אחד לחלקי לחלק עבודה זרה ויכלתי להחזיק בו אך אני באתי עם "שני הבנים" ולא אחד. וא"כ ממה שבאתי, תדון לאשורו של ענין, שבאתי אל המדבר רק בכדי להדבק בהי"ת אלהי ישראל. ללא שום פניה כלל ועיקר. ודו"ק.