הרב עמאר - האדם מחוייב בחשבון נפש תמידי ובחיפוש אחר האמת ואם לא עשה כן מובטח לו כשלון

וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל, וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה, וַיֵּצֵא משֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה אֶת הָעִיר וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו אֶל ה' וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה, וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת וַיֹּסֶף לַחֲטֹא וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו, וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד משֶׁה: (ט, לא-לה)

כתב הרמב"ן ז"ל, לא ידעתי למה נכנסו ב' פסוקים אלו במקום הזה טרם השלים דבר משה בתפלתו וסור הברד. ואמרו בשם הגאון רב סעדיה, שהן דברי משה אל פרעה, שאמר לו, קודם שתיראון את ה' כבר הוכתה הפשתה והשעורה ולא ישוב לרפאותה, אבל החטה והכוסמת שלא נוכו, לא ינזקו. והוא דחה פירוש זה, דהכל הוכה מלבד החטה וכוסמת שהן אפילות, ולא צמחו עדיין, או מפני קטנותן לא נפסדו, ואפילו ירד עליהן הברד עוד ימים לא יפסדו ואינו צריך להודיעו כל זה, כי בסור הברד הוא יראה. ולכן פירש שמשה אמר זה לפרעה שהם יראים רק קודם סור המכה, ואח"כ ישנו באולתם, ואמר להם שהחטה לא נוכתה, אבל ביד ה' להכותה, ורמז על הארבה, שיאכל שארית הפלטה, הנשארת מן הברד.

וגם רבינו אוה"ח הקדוש, הקשה למה סידר הכתוב ענין זה (והחטה והכסמת לא נכו) קודם גמר ענין תפלתו של משה, שהבטיח בצאתי את העיר וגו', והיה לו לגמור אומר כי עשה משה כן ויצא מאת פרעה והתפלל וגו', ואח"כ יודיענו את אשר עשה הברד, ואולי וכו'. וע"ש בדב"ק שכתב לפרש ע"פ מדרש תנחומא (וארא פט"ז והובא ברש"י כאן) על הפסוק כי אפילת הנה, פלאי פלאות נעשו להם שלא לקו. ע"כ. ופרעה לא תלה הפלאות בה', אלא חשב שלא לקו משום שה' לא שולט עליהם, וע"כ הכביד את לבו, והקדים את זה כי זה משלים מה שאמר להם, טרם תיראון את ה'. יעו"ש.

ורבינו עובדיה ספורנו ז"ל כתב, שהפסוק הזה בא ללמד על רשעם של פרעה ועבדיו, שאעפ"י שהחטה והכוסמת לא נוכו, ומשה התפלל, וראה פרעה כי חדל כל הרע רק בזכות תפלת משה, ולולי תפלת משה הברד היה מכלה הכל, מ"מ הוסיף פרעה לחטא, והכביד לבו הוא ועבדיו. עכ"ד.

והמתבונן בדברי קדמונינו אלו בעיניו יראה היבטים שונים בדרכי האדם להטות הענינים הבאים מאת ה' עפ"י נטיית לבו, ובכדי להחזיק בדרכו, כי דרך איש ישר בעיניו, וקשה לו להודות בכשלונותיו, וגם מתעצל להלחם ברצונותיו הן תאוותיו, ולעמוד בגבורה מול הרגליו ולשנותם, וע"כ נוח לו טפי להצדיק עצמו גם בדברים הרחוקים ביותר, כי זה קל לו יותר. כי הנה כאן ראו מצרים את יד ה' בגלוי עד שנכנע לבם ונמס, והיו מתחננים למשה להעתיר בעדם, והודו ברשעם, והצדיקו את אלהי ישראל, ומשה אומר להם מראש שיודע שיחזרו לכסלם, אך עכ"פ הוא יתפלל עבורם מיד כצאתו מן העיר, וכך היה, וסר מהם הברד ונוראותיו, ועוד נשארה להם חטה וכוסמת לפליטה, להחיות בהם נפשם, ובפרט לפי דברי המדרש שבנסים ונפלאות נשמרו להם החטה והכוסמת, מ"מ המצרים הכבידו לבם בתואנות שונות כמבואר בדברי המפרשים הנ"ל.

אך יסוד הענין הוא, כי רוצים להחזיק דבריהם ולהצדיקם, ולומר שלא טעו ולא נכשלו, והם הצדיקים, וגם להחזיק בבני ישראל עבדים, כי זו היתה תאוותם, ורצון זה שהיה עמוק בלבם, הוא שהיה מטה את כל מה שראו וידעו, לצד שלהם בו היו חפצים, שכן דרך האדם להטות ולפרש הדברים לפי הנוח לו, וכמו שהשוחד מעור עיני חכמים ואפילו בעודם חכמים (כ"כ הגה"ק האדמו"ר מחב"ד זיע"א) ומסלף דברי צדיקים (גם בעודם צדיקים), כן הרצון והתאוה היא שוחד הדעת, עמוק עמוק מי יראנו ומי ימצאנו, והאדם חושב שהגיונו הנקי אומר כן, ושכן ראו עיניו. אך לא מתבונן ואינו יודע, שע"י הרצון הפנימי שלו הוא מסלף את האמת, ומכסה את עיניו במכסה עב וקשה, להסתיר את האמת שלא יראנה כלל, ומה שכבר ראה וידע, מיד מפרש ומשנה כפי רצונו, ובלבד שלא ישנה את דרכו הרעה.

ולזה צריך האדם עבודה עצומה של התבוננות במעשיו וביקורת עצמית עמוקה וחדה, לחקור ולדרוש אחר האמת בלי פשרות, ולערוך חשבון נפש נוקב על כל דבר וענין, שבלעדי זה ודאי יכשל כשלונות רבים ורעים, ולא חלי ולא מרגיש, והוא שאמר הנביא ישעיהו ע"ה, ישראל לא ידע, עמי לא התבונן (ישעיה א, ג), משום שלא התבוננו במעשיהם לחקור ולדרוש, ע"כ לא ידעו במה יכשלו.

וזו הסיבה שכתבה התורה ב' פסוקים אלו של הפשתה והחטה, באמצע מעשיו של משה, ללמדנו, איך יכול להיות שאיש חכם ומנהיג גדול, יכול ליכשל ולהתעלם מן האמת שרואה בעיניו, כגון פרעה שראה האמת ונכנע וקיבל עליו הדין, ועתה רואה עוד מה כוח התפלה של משה, ועם כל זה נתלה בבוקי סריקי, שהנה הפשתה הוכתה והחטה לא הוכתה, ובמקום לראות בכל זה המשך קיום דבר ה', שראה בעיניו בבירור גמור עד שסר כל ספק מלבו, והיה עליו לפרש שהכל בא מאתו יתברך, ובמקום זה, חיזק את לבו והכבידו, והמשיך בדרכו הרעה והביא על עצמו ועל עמו אסונות כבדים מאד, ולבסוף נאלץ לשלח את בני ישראל.