הרב עמאר - לקחי מוסר ממכת ברד

וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם חָטָאתִי הַפָּעַם ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים, הַעְתִּירוּ אֶל ה' וְרַב מִהְיֹת קֹלֹת אֱלֹהִים וּבָרָד וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד, וַיֹּאמֶר אֵלָיו משֶׁה כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל ה' הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה עוֹד לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַה' הָאָרֶץ, וְאַתָּה וַעֲבָדֶיךָ יָדַעְתִּי כִּי טֶרֶם תִּירְאוּן מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים. (ט, כז-ל)

הנה מלבד אשר מטרת המכות, היא להראות לבני ישראל, שה' הוא מלך הארץ ואפס זולתו ובעשר המכות כלולים כל הכחות הטבעיים שבשמים ובארץ בלא יוצא מן הכלל, ללמדנו, כי מלכותו בכל משלה, בלא יוצא מן הכלל, כידוע.

עוד יש בכל מכה לימוד מיוחד הנצרך לנו בהכרת ה' ובידיעת דרך הנהגתו, לטוב לנו לימות עולם, וככל שנרבה להתבונן בזה נשיג עומקים רבים ומגוונים לאין קץ, וע"כ אמרו חז"ל (הגדש"פ), כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. כלומר שמתגלים לו עוד עומקים רבים בהכרת דרכי ה' והנהגתו, והוא מתעלה ומשתבח יותר.

ובמכת הברד למדנו הקב"ה דברים נוראים בהשגת עבודתו. תחילה למדנו, שהרפיון בעבודת ה' אינו תלוי ברפיון באמונה דוקא, שגם אחר שהאדם השיג חיזוק באמונתו בה', מ"מ הוא עלול עדיין להיות חלש ורופף בעבודת ה', באשר אינו שם לבו, מחוסר התבוננות ומרוב טרדות, ומפני שאינו שולט בעצמו כראוי לו. שהרי עבדי פרעה כבר ידעו שדבר ה' יתקיים בלא ספק, אבל לסיבת רפיון ידיהם מן הפשפוש אחר מעשיהם, סמכו על כך שלהם לא יקרה מאומה, ולא עשו דבר, וזה אמרו ואשר לא שם לבו אל דבר ה', ויעזוב את עבדיו ואת מקנהו בשדה.

ועוד הראה הי"ת בגוף המכה כי למרות שלפי עוצמתה וגובהה צריכה להקיף את כל אוירה של כל ארץ מצרים, מ"מ בגושן לא היה ברד, מפני שבני ישראל נמצאים שם, [ואפשר שהיו מקומות מסביב לגושן, שהיה בהם ברד משמאלה ומימינה, אך בארץ גושן לא היה, ומפני שני דברים אלו, הוכרחו פרעה ועמו להודות ברשעותם, ולהכיר בצדקת ה', וע"כ מתחננים למשה שיעתיר בעדם, ומבטיחים לשלוח את בני ישראל מארצם, ובתרגום יונתן בן עוזיאל ורוב הראשונים פירשו שבפעם הזאת הכיר פרעה שבכל הפעמים הקודמות הוא חטא, ובאותו רגע נשבר לבו ונכנע לפני ה', אבל הקב"ה הודיעו מראש שהוא יודע שעדיין לא הגיע ליראת ה' באמת, ואין הכנעה זו אלא משום שכשל כוחו ולא יכול לשאת עוד את הסבל הנורא, אך מיד שימצא מרגוע מצרתו, ישוב למריו, וכדרך רשעים שהם מלאים חרטות, וגם אחר שהגיעו לחרטה אמיתית על מעשיהם הרעים, עדיין חוזרים ומתחרטים על כך שהתחרטו, ושבים לרשעם הן מצד גאותם להצדיק עצמם, ודרכם עדיין ישרה בעיניהם וקשה להם להודות על האמת, והן מצד התאוה השולטת עליהם בלא מצרים.

ובצד זה למדנו, שהקב"ה מאריך אפו גם עם הרשעים, שאפילו שיודע שעדיין רשע הוא, ותיכף ישוב לסורו, אפילו הכי מרחם עליו ומסיר ממנו מכאוביו ונותן לו עוד הזדמנות אולי ישוב ורפא לו, שאינו חפץ במות הרשע אפילו בעודו רשע כי אם בשובו מדרכו הרעה וחיה.

ועוד זאת מלמדתנו התורה, אשר לב האדם ביד ה' ברוך הוא, (ומה שאמר הכתוב לב מלך ביד ה' (משלי כא, א), אינו שולל שאר אנשים, רק רצונו לומר, שאפילו מלכים ושרים שהם מושלים ושליטים בארץ, וחושבים גם הם וגם העולם, שהם הם הקובעים את מהלכי החיים, אך אינם שמים על לב כי גם הם ביד ה', והוא השליט בכל. וק"ו לשאר בני אדם). וביד ה' להטות לב האדם ולהכניעו, אך הוא יתברך מניחו לבחור בעצמו את הדרך בה ילך, ולא זו בלבד, אלא גם מספק לו חיים ונותן לו את הכח והיכולת להמשיך לעשות הרע אם בחר בכך, וכמו שאמרו בתחילת האידרא (זוהר ח"ב סד, א), שהקב"ה חס על כבוד עבדיו יותר מאשר הוא חס על כבודו יתברך, שהרי ירבעם עומד ומקטיר לע"ז ולא יבשה ידו, וכשהושיט ידו על עידו הנביא, ואמר תִיפשוהו, תיכף ותיבש ידו (מ"א יג, ד), כלומר שהקב"ה ממשיך לו חיות וכוח התנועה והעשיה, למרות שמנצל את זה לעשות הדבר הרע ביותר בעיני ה', שהרי עומד ומקטיר לע"ז, שהוא הדבר המכעיס ביותר לפניו יתברך, ולא יבשה ידו, ואלמלי שהקב"ה מספק לו חיות בלא הפסקה, מיד היה מת, ואילמלי שמספק לו כוח התנועה בלא הרף היתה מתיבשת ידו, ברגע כמימריה וכמו שכן היה לו בשולחו את ידו לקראת הנביא עידו ע"ה. וכאן ג"כ הכה הי"ת את פרעה ועבדיו מכה חזקה וברורה כל כך, עד שלא היו יכולים עוד לעמוד במרים, ומי ימנע מהי"ת להמשיך לענותם ולהאריך עוד את צרתם, עד שיקיימו את דברו, ואעפ"כ הוא ישתבח שמו יודע בתכלית הבירור שמיד כשיקל עליהם ישובו למרים, ועם כל זה הריהו מרחם עליהם וממשיך להם כל היכולות, שיוכלו להמשיך להמרות פיו ורצונו, ולא שולל מהם הבחירה. [ומה נפלאים דברי איש האלהים רבנו משה קורדובירו בסה"ק תומר דבורה פ"א כשביאר מדת "מי אל כמוך", כתב, המדה הזאת מורה על היות הקב"ה מלך נעלב, סובל עלבון, מה שלא יכילהו רעיון. הרי אין דבר נסתר מהשגחתו בלי ספק. ועוד, אין רגע שלא יהיה האדם ניזון ומתקיים מכח עליון השופע בו עליו, והרי תמצא שמעולם לא חטא אדם נגדו שלא יהיה הוא באותו הרגע ממש שופע שפע קיומו ותנועת אבריו, ועם היות שהאדם חוטא בכח ההוא לא מנעו ממנו כלל, אלא סובל הקב"ה עלבון כזה להיות משפיע בו כח תנועות איבריו, והוא מוציא אותו כח באותו רגע בחטא ועון ומכעיס והקב"ה סובל. ולא תאמר שאינו יכול למנוע ממנו הטוב ההוא, ח"ו, שהרי בכחו ברגע כמימריה ליבש ידיו ורגליו, כעין שעשה לירבעם (מלכים א' יג, ד). ועם כל זה, שהכח בידו להחזיר הכח הנשפע ההוא, והיה לו לומר כיון שאתה חוטא נגדי תחטא בשלך ולא בשלי, לא מפני זה מנע טוב מן האדם ולא סבל עלבון, והשפיע הכח והטיב לאדם טובו. הרי זה עלבון וסבלנות מה שלא יסופר. ועל זה קוראים מלאכי השרת להקב"ה מלך עלוב (פרקי היכלות פרק כ"ה). והיינו אומרו "מי אל כמוך", אתה אל בעל חסד המטיב, "אל בעל כח לינקם ולאסוף את שלך, ועם כל זה אתה סובל ונעלב עד ישוב בתשובה וכו', ע"כ].

וגם אפשר שחוק הוא מלפניו ית' שתפלה העולה מתוך הכנעה אמיתית לפני ה', אפילו לזמן קטן, לא שבה ריקם, וע"כ אמר להם משה, ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מפני ה' אלהים. כלומר, גלוי וידוע לפני שעדיין לא השגתם יראה והכנעה אמיתיים לקנין נפש קבוע, ואני יודע שמיד תשובו לכסלה, ועם כל זאת שמע ה' תחינתכם וקיבל הכנעתכם, ועשה בקשתכם.

וגם זאת למדנו במכה זאת, על גודל רעת העבודה זרה, שיכולה להשחית בתפילה, שמשה רבינו הסכים להתפלל עבורם, וברצון ה' היה הדבר, אך לא יכול היה להתפלל בעיר מלאה גילולים, אלא אמר לפרעה כצאתי את העיר, אפרֹש את כפי אל ה', ואמרו חז"ל אבל בתוך העיר לא התפלל, לפי שהיתה מלאה גילולים, כלשון רש"י ז"ל בשם מדרש רבה (שמו"ר יב, ה).

והיה מקום לחקור, איזה גילולים מנעו ממשה מהתפלל תוך העיר, האם גילולי המצרים או של ישראל, שהרי אמרו חז"ל (ראה מכילתא בשלח פ"ו ומדרש תהלים טו, ה), שכשישראל עברו בים סוף, אמרו המלאכים מה אלו עובדי ע"ז וכו'. והדעת נותנת שעל ע"ז של ישראל קאי משה, שהם בניהם של אברהם יצחק ויעקב, שלמדום וציוום על עבודת ה' ואמונתו, וגם השרישו בהם דרכי חיים נכונים, וא"כ הע"ז שלהם יש בה כח להשחית טפי רח"ל, אבל של המצרים שזה דרכם כסל למו, מאז ומתמיד אפשר שלא היתה מפריעה ומשחיתה בתפלה אמיתית.

אמנם מסתמות דברי חז"ל, שאמרו לפי שהיתה העיר מלאה גילולים, ולא חילקו ולא פירשו לאמר, של ישראל, משמע שגם גילולי הגויים, מפריעים ומשחיתים את התפילה, דהגם שלא קיבלו ישראל תורה, מ"מ ע"ז היא מכלל המצוות שעליהם נצטוו בני נח, ועצם מציאותה גורמת חרון אף רח"ל, ויש בה משום עיכוב התפלות, ומניעת השפע הראוי לבא ע"י התפלה, שהמקום ההוא טמא הוא, והוא סתום וחסום מפני הקדושה, וכל נתיביו ומסילותיו, סתומות באבני נגף של טומאת הע"ז, והיא סוגרת ומסוגרת אין יוצא ואין בא, ואין אותו מקום ראוי לתפלה, ואשר על כן אמר משה "כצאתי את העיר", ללמד שהמקום גורם, ולא המקום מצד עצמו קובע את האדם, אלא האדם קובעו ע"י מעשיו לטוב ולמוטב.

והלום ראיתי לרבינו חיים ן' עטאר ע"ה באור החיים הקדוש וז"ל, למען תדע וגו' פירוש אין אני מתפלל עליך לצד שאני מאמין בדבריך שתשלח את העם, אלא להראותך כי לה' הארץ. עכ"ל. והוא דרך נוספת בהנהגת ה', שאפילו שיודע שהרשע ימשיך ברשעו, ולא יקיים מצות ה' אליו עם כל זאת, יתן לו מבוקשו, להראותו כי לה' הארץ. כלומר שיש לו מטרה בפני עצמה להראות לכל אדם ואפילו רשע, שה' שליט בארץ, ואפילו כשאין מזה תועלת להשיג מה שה' מבקש ודורש ממנו.

ועוד אוסיף לעמוד על ענין נוסף ועמוק, שאפילו שלעת עתה המצרים נכנעים לפניו יתברך, וגלוי וידוע לפניו, שמיד שיקבל תחינתם ויסר ידו מהשחיתם, ישובו לסורם, וימרדו בו, אפילו הכי מרחם עליהם ומעביר מהם הרעה, ועיין בפירוש רבינו הראב"ע ז"ל (פסוק ל), והובא ברמב"ן ז"ל, וז"ל ידעתי כי טרם תיראון. יפה תפש רבי אברהם על דברי רש"י, שאין טרם כמו לא, (שרש"י ז"ל פירש, טרם תיראון, עדיין לא תיראון, וכן כל טרם שבמקרא עדיין לא וכו'. ע"ש.) אבל הוא כטעם קודם, ופירושו, כי הכתוב יחסר מלה אחת, טרם זה תיראון, כלומר טרם שאפריש כפי ויחדלון הקולות והברד, אתם יראים את ה', כי בסור המכה תשובו ותמרו. וכו'. עכ"ל. והן הם הדברים שכתבתי שמשה אומר להם שאעפ"י שעתה לבבכם נשבר, ואתם נכנעים לפני ה', מ"מ מיד אחרי הסרת המכה תשובו למרוד בו, ואפילו הכי ה' מרחמכם על של עתה. ועיין עוד בדברי הרמב"ן ז"ל מה שהוסיף לפרש בזה.

ועיין בדברי אוה"ח הקדוש ע"ה, שגם הוא פירש כן מדיליה. וז"ל, ידעתי כי טרם תיראון, פירוש יודע אני קודם שתסתלק המכה, שאתם יראים את ה' ואומרים ה' הצדיק וגו', אבל אחר כלות המכה ותראו הרווחה תוסיפון למרוד כבתחילה, וכבר נהגת כן עמי, שתסכים לשלוח העם קודם כלות המכה, ואחר כלותה תכביד לבך. עוד ירצה, להודיע כי יודע שדבריהם לא ערמה ותחבולה כדי שיתרצה משה להתפלל בעדם, אלא (באמת) מלבד פחד ורחב לבבם מה' אלהים. ויש בזה הודעה להעם, כי יודע הוא מחשבות אדם ותחבולותיו ודבר זה ישיגהו פרעה בעצמו, כי צדק בימין משה, יעו"ש בדב"ק. והוא חיזוק גדול למה שכתבתי בס"ד.

ועוד זאת אמר משה לפרעה, שלא יעלה בלבך שאני מתפלל עליך מפני שאני מאמין לך, שתשלח את ישראל באמת, תדע, שברור לי עפ"י דבר ה', שעדיין לא תשלח אותם (שהרי ה' הודיעו כבר שיהיו עוד מכות אחר הברד), ואפילו הכי אני מתפלל עליך למען תדע כי לה' הארץ, וכדאי היא ידיעה זו בלבד לקבל תחינתך ולהסיר מעליך מכה זו, ואפילו שאין ממנה תוצאות כי עדיין תמשיך במרייך, מ"מ ידיעה זו יש בה כדי להצילך.

ואולי יתפרש בזה מה שאמרו חז"ל שאם האדם מקבל עליו היסורים באהבה, הקב"ה מסירם מעליו, כי על ידי שנכנע לבו הערל ויודע ומכיר שמאת ה' היתה זאת, ותולה הדבר במעשיו, ומתחיל לחפש ולפשפש במעשיו, בבחינת נחפשה דרכינו ונחקורה (איכה ג, מ), אעפ"י שאחר איזה זמן מתרפה וממשיך בדרכו, יש חשיבות גדולה לזה, שלכל הפחות בא לידיעת ה' שהוא הכהו בצדק, ותולה הכאב בחסרונותיו, שזה הוא קבלת היסורים, ובזה ה' מסירם מעליו, ונותן לו עוד הזדמנות לתקן עצמו.