וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי, כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ וְעוֹדְךָ מַחֲזִיק בָּם, הִנֵּה יַד ה' הוי'ה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּסּוּסִים בַּחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד, וְהִפְלָה ה' בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם וְלֹא יָמוּת מִכָּל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דָּבָר, וַיָּשֶׂם ה' מוֹעֵד לֵאמֹר מָחָר יַעֲשֶׂה ה' הַדָּבָר הַזֶּה בָּאָרֶץ, וַיַּעַשׂ ה' אֶת הַדָּבָר הַזֶּה מִמָּחֳרָת וַיָּמָת כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם וּמִמִּקְנֵה בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא מֵת אֶחָד, וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וְהִנֵּה לֹא מֵת מִמִּקְנֵה יִשְׂרָאֵל עַד אֶחָד וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת הָעָם. (ט, א-ז)
הנה גם במכה זו, הפלא ה' את עמו הפלא ופלא, אשר אעפ"י שרוב המקנה הוא של ישראל, שהיו רועי צאן הם ואבותיהם מאז ומתמיד, וכשבאה מכת דבר, הסבירות היא שבעלי המקנה המרובה יפגעו יותר, ואילו כאן מת כל מקנה ארץ מצרים, וממקנה בני ישראל לא מת אחד. ופרעה תמה והיה כלא מאמין בעובדא זו, ושלח מומחים לבדוק את הדבר הדק היטב, כדכתיב וישלח פרעה והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד. ולכאורה היה די בנס הזה לטלטלו ולפתוח לבו הערל, שיכנע לפני ה', לשמוע בקולו ולשלח את בני ישראל, ובמקום זה נאמר, ויכבד לב פרעה ולא שִילַח את העם.
וזה אות ומופת, כי לא ראיית הנס היא המחזירה את האדם לדרך הנכונה, כי אם ההתבוננות והעבודה העצמית, שאדם משיב הדברים אל לבו, כמו שאמר הכתוב בתהלים (קז, מג) מי חכם וישמור אלה (כל הנסים הנזכרים שם). ויתבוננו חסדי ה'. אבל רוב העולם לא שומרים ולא מתבוננים, רק רואים ומתפעלים לרגע, ושוב מתעסקים בחיי היום יום ושוכחים, והיו כלא היו.
ופרעה היה נכנע רק כשהרעה היתה בעיצומה, והיה חושש לנפשו שהרעה תגיע אליו לכלותו, אז היה מפציר ומתחנן על נפשו, וכשחלפה ועברה הרעה ממנו שב לרשעו, עם תקוה שיחזיק מעמד ולא ישנה עמדותיו. וגם כאן היה דבר ומת כל מקנה מצרים. אבל זה כבר עבר, וכתב הראב"ע ז"ל (להלן פסוק י) וז"ל, וידוע כי מכת הדבר היתה שעה אחת, ומכת החשך ג' ימים. עכ"ל. וראה שהפלא ה' את עמו בבירור גמור, אבל לא את זה הוא מחפש, אלא מגמתו לשמור על דרך חייו, וע"כ תיכף ומיד, ויכבד לב פרעה ולא שילח את העם.