הרב עמאר - ברוך שומר הבטחתו לישראל

דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב. (יא, ב)

רש"י ז"ל הביא דברי הגמרא בברכות (ט, א), אין נא אלא לשון בקשה, בבקשה ממך, הזהירם על כך שלא יאמר אותו צדיק אברהם, ועבדום וענו אותם קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, לא קיים בהם. עכ"ל.

וצריכים להבין מה ענין "שלא יאמר אותו צדיק", והרי הוא ישתבח שמו הבטיח, והוא מקיים הבטחתו לישראל, הוא אמר ויהי, וגם אם לא יאמר אותו צדיק מאומה, בודאי שיקיים הקב"ה את הבטחתו, כי לא אדם הוא להתנחם. ועוד קשה, מה ענין הבקשה שמבקש הקב"ה ממשה שיאמר להם לישראל, ומה נשתנתה אמירה זו מכל אמרותיו יתברך אשר נאמרו למשה עבדו הנאמן, וכי יעלה על הדעת שלא יאמר, ולמה הוצרך בזה לבקשה מיוחדת.

וראיתי להרב שפתי חכמים (על רש"י הנז', אות ד') שהתעורר בקושיא השניה, וז"ל, וא"ת פשיטא כיון שאמר הקב"ה למשה, ודאי יאמר לבני ישראל. וי"ל, דמשה לא היה בדעתו להזהירם על זה, דהוי כעין גזילה בידם, והקב"ה ס"ל דשכר עבודה קא שקלי, כדאיתא בסנהדרין (צא, א). ועוד שמא יהיו המצריים בהולים על ממונם וירדפו אחריהם, לכן צריך להזהירם, עכ"ל.

ובעיני אני הקטן קשה להבין שמשה ישמע ולא יהיה בדעתו להזהירם, וגם אם תהיה לו בזה אי הבנה בדעת עליון, ויראה בעיניו שהיא כמו גזל, שזה עצמו קשה להולמו, ועוד איך יעלה בדעת משה לחשוב להמנע מלומר לעם את דבר ה', משום שלא זכה להבין דעת עליון, ואיך ניתן לומר שלא היה בדעתו של משה להזהירם.

ואשר ע"כ נלע"ד דמה שאמר לו הי"ת למשה בלשון בקשה, לא על עצם הציווי שמצווהו דבר ה' אל בני ישראל, דלזה א"צ שום בקשה כלל. (צא ולמד ממלחמת מדין, שאמר לו ה' נקום נקמת בני ישראל מן המדינים ואחר תאסף אל עמך, ולא עיכבה כלל, אפילו שבה תלויה הסתלקותו.

אלא שגלוי לפני הקב"ה, שישראל יתקשו מאד לשאול מן המצריים אדוניהם, כלי כסף וכלי זהב, שמפחדים מהם מאד כדרך העבד לפני רבו, ובפרט באדונים קשים כאלו, ועוד שעל ידי ישראל הם מוכים בכל העשר מכות, עד שאמרו הם לפרעה הטרם תדע כי אבדה מצרים (שמות י, ז), והיו חושבים שבודאי הם כועסים עליהם ושונאים אותם במאד, ואיך יעיזו פניהם לבקש מהמצרים כלי כסף וכלי זהב, שאין דרך העבדים בכאלה, ועוד שמבקשים את זה בעת יציאתם, והיו מעדיפים לוותר על הרכוש הרב הזה, מאשר לבקש מאת אדוניהם.

לכן אמר לו הקב"ה למשה, דבר נא באזני העם וישאלו, והבקשה היא לא למשה שיאמר לבני ישראל את דבר ה', אלא הכוונה היא על בני ישראל, והכי קאמר למשה, דבר נא באזני העם שידבר עמם בלשון בקשה, ויפציר בהם שלא יבושו ולא ימנעו מלבקש מהמצרים שישאילום כלי כסף וכלי זהב, וסמיך ליה (שמות יא, ג), ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים, ומסתמא גם זה בכלל זירוזם שה' יתן להם חן ולא יחושו למאומה.

וע"כ אמר, שלא יאמר אותו צדיק, וה"ק, אע"ג דהם מחלו על אותה הבטחה לגמרי, מ"מ הקב"ה לא חפץ בכך כלל, כדי שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם. וכו'.

ואל תאמר ומה איכפת לו לאותו צדיק לטעון שלא קיים בהם, אחר שהם מחלו על זה, אבל באמת מחילה זו היא בטעות, שחושבים הם שקשה להשיג את זה, ואולי מרוב הכנעתם הם חושבים שלא ראוי להם, ולא מגיע להם, וגם מרוב פחד ואימת האדון על עבדו, אבל אותו צדיק שיושב בעולם האמת ויודע האמת, יבא בטענה זו. וא"ת למה צריך אותו צדיק לכל זה, והלא לפניו יתברך גלוי הכל ביתר עוז ויתר שאת אלף אלפי פעמים, וי"ל דאמירה זו היא כדי לשכנעם שישאלו, שכן דרך בני אדם לעשות נחת רוח לזקיניהם, וגם כדי להזכיר זכות אביהם.

ובני יקירי הרב יש"י נר"ו כתב לי על זה, וזה לשונו. ואיכא למידק דלשון רש"י "בבקשה ממך" משמע דהבקשה קאי על משה. ובאמת דברי השפתי חכמים קשים לשמוע וכמו זר נחשבו ח"ו. ואולי יש לפרש ע"פ האמור בגטין בפרק מי שאחזו (עד, ב), דהמתנה על מנת שתתן לו מאתיים זוז, לא יוכל לומר הריני כאילו התקבלתי, כיון דלצעורה קא מיכוין. הא לאו הכי הוה מהני. ובאמת בקדושין מהני אמירת הריני כאילו התקבלתי, כיון דלהרוחה קא מיכוין. ומשה הוה סבר דלהרוחה בלבד אמר לו כן הקב"ה, ולכך לא היה בדעתו להזהירם אלא להודיעם בלבד, ואם ירצו ישאלו ואם לאו ימנעו, מאחר שיכולים לומר הרינו כאילו התקבלנו, והודיעו הקב"ה שיזהירם על כך, שאין זה להרוחה בלבד, אלא זהו חלק בלתי נפרד מגזירת הגלות, וכך היא המידה להודיע גדולתו שלא די שפדה אותנו מעבדות לחירות אלא גם הוציאנו ברכוש רב ולא כעבדים בורחים, ולכך הוי בהקפדה שישאלו איש מרעהו וכו'. כנלענ"ד. ולענין הקושיא הראשונה י"ל דודאי נתקיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול דהיינו נצוצות הקדושה המטומעים במצרים ולקחו כל ניצוצות הקדושה עד שהשאירו את מצרים כמצולה שאין בה דגים [דווקא, כדגים המכוסים בים הגדול]. ומ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ולכך קאמר, שלא יאמר אותו צדיק וכו', שאין זו אלא טענה לפי הנראה הגם שבאמת רכשו רכוש רב באותו שעבוד. ויש להטעים הדבר דהנה אברהם אע"ה אמר למלך סדום (בראשית יד, כב), הרימותי ידי וגו' אם אקח וגו' ולא תאמר אני העשרתי את אברהם. ולמה לא יחשוש אברהם אבינו ע"ה על בניו ג"כ חששא זו שלא יאמרו המצרים מאשר לנו כל הכבוד הזה. אמנם נראה בהקדים אשר שמעתי מעט"ר א"א מוה"ר נר"ו שכל יניקת הקליפות ושפעם הוא מהניצוצות השבויות בידם, ובכלות אותם נצוצות מידם ממילא תתבטל יניקתם ויאבדו הם וכל אשר להם. ולכך אין שייך לומר שהמצרים הם העשירו את ישראל, כי אדרבה במה שליקטו בנ"י אותם ניצוצות קדושה שבידם ממילא ניתקו צנורות השפע שלהם, ומעתה כל רכושם ועושרם שלנו הוא, וזהו שדקדק הכתוב (בראשית טו, יד) "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" והו"ל למימר "עם רכוש רב", אבל הכי דייק טפי, דבצאתם ממילא יהיה הרכוש דבק עמהם, כי באמת עיקר הרכוש נעשה בעבודת בני ישראל, וכשיצאו ממילא יהיה עמהם רכוש רב הנמשך מרכוש חלקי הקדושה. ודו"ק.

וידידי הרה"ג יעקב חרר נר"ו כתב וז"ל, יש לציין בזה דברי הגר"א ז"ל שכתב להקשות דמהו הלשון וישאלו איש מאת "רעהו" ואשה מאת "רעותה", אטו מצרים "רעהו" דישראל חשיבי, והא רעהו ולא גוי, כדמצינן כי יגח שור איש את שור רעהו ולא שור של עכו"ם. עוד הקשה במאי דכתיב להלן (שמות יב, לה), ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות. ופירש"י שם "כדבר משה" שאמר להם במצרים וישאלו איש מאת רעהו וגו', והדברים מתמיהים ביותר דמה לא הובן בפסוק, ומה בא רש"י להוסיף דבר זה.

ותירץ הגר"א ז"ל דכדי לפעול בלבות המצרים שישאילו ממונם לישראל הוצרכו ישראל להוריד ענין החסד לעולם ולהלוות אחד לרעהו בבחינת עולם חסד יבנה (תהלים פט, ג), ובזכות זה יפתח ה' את לב מצרים ליתן לישראל מה שיבקשו. וא"כ הך קרא ד"וישאלו איש מאת רעהו" קאי אישראל, ועל זה נצטוה משה ללכת ולומר לישראל דבר זה, וזהו דכתיב כאן "ויעשו כדבר משה", שאמר להם לישראל שישאילו חפציהם זה לזה. ושפתיים ישק ויצדק בדבריו המאירים. ובזה תתיישב הקושיא דלעיל למה הוצרך הכתוב לומר לשון "נא" (ועדיין צריכים למש"כ לעיל דלשון "נא" קאי לישראל ולא למשה).

עוד כתב הרב הנז', ואני צעיר אמרתי בה עוד, דמשה ביקש מישראל שיקחו מן המצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות, בהקדים הא דקשיא לי, התינח כסף וזהב ותכשיטים הוא גם צורך לישראל, אבל "שמלות" מאן דכר שמייהו, והרי ישראל נגאלו ממצרים בזכות שלא שינו שמותם ולשונם ומלבושם (ראה מדרש לקח טוב שמות ו, ו), וא"כ מה יעשו ישראל במלבושי המצרים. וע"ז באה התחינה שישאלו גם השמלות וכל זה כדי לרוקן את מצרים, ולהכנס בסוג "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" היינו כל רכוש אשר היה במצרים עד שישאירוה ריקנית לגמרי כמאמרם (ברכות ט, ב פסחים קיט, א), שעשאוה ישראל למצרים כמצולה שאין בה דגים, וידוע שמצרים היא ארץ גידול הכותנה, והפשתן היה מצוי בה לרוב, וע"כ מוכרחים ישראל ליקח גם את מלבושי מצרים, כדי לקיים הבטחת הי"ת לאברהם. והיות וישראל לא היו צריכים את הבגדים, לזה באה ההפצרה, ובזה הכל מיושב, ודו"ק. עכ"ל.

ואחר העיון חשבתי עוד לבאר בעה"ו, דבאמת לשון "דבר נא" הוא מכוון למשה רבנו ע"ה, שהיה קשה הדבר בעיניו שבני ישראל יבקשו וישאלו מהמצרים כלי כסף וכלי זהב. ואע"פ שהקב"ה הבטיח לאברהם אבינו ע"ה בברית בין הבתרים שזרעו יצאו ברכוש גדול, מ"מ היה משה רבנו חושש שאם נדקדק ליקח ולקיים בעצמנו כל הטובות שהבטיח הי"ת, זה עצמו יפתח פתח למקטרגים שיטענו על עצם יציאת מצרים קודם הזמן, ויטענו ויאמרו, אם אתם דורשים לקיים ההבטחה בדקדוק א"כ יש לדחות גם את יציאת ישראל ממצרים עד אשר ימלאו להם שם ארבע מאות שנה כמאמר ה' לאברהם, ורק אחר כלות ארבע מאות שנה יצאו ברכוש גדול.

תדע שמשה רבנו היה דואג הרבה על הדבר הזה עוד בתחילת נבואתו, שהרי כבר בעת שהיה בסנה נאמר עליו (שמות ג, ד), וירא ה' כי סר לראות, וכתב רבנו האר"י (לקוטי תורה ושער הפסוקים פרשת שמות), שמשה רבנו חשב שהגאולה תהיה בשם הוי"ה ב"ה ועשר הויו'ת שהם שיעור שלם עולה "סר" בגימטריא, וזה אומרו "כי סר לראות". ואז גילה לו הי"ת שהגאולה ההיא תהיה ע"י שם "אהי'ה" ולא בשם הוי"ה, ועשר פעמים "אהי'ה" עולה בגימ' "רדו" שזה מאתיים ועשר, דהיינו שהי"ת קיצר לישראל את ימי גלותם ושהותם במצרים.

ובודאי שהיו קטרוגים הרבה על זה, וכל כחות הרע עמדו על עמדם, שהרי ידעו שכשיצאו ישראל ממצרים יקבלו את התורה בסיני, וניסו למונעם מזה בכל כחם. לולי ה' שהיה לנו, ונתן בלב פרעה הרשע להכפיל עבודת ישראל על אחת כמה וכמה, כאשר אמר ברשעו (שמות ה, ט), תכבד העבודה על האנשים, וקושי השעבוד ורובי הגזרות, הן הנה אשר עמדו כנגד אותם משטינים רעים, שבאו בטענה והזכירו ללא הרף את מאמר הי"ת לאברהם, ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וגו' ועבדום וענום ארבע מאות שנה.

והן עתה בבא עת יציאת ישראל ממצרים והכל מוכן לסעודה, ופרעה הקריב, להגיע למטרה הסופית לזעוק במר נפשו ולאמר לישראל, "קומו צאו מתוך עמי", והקב"ה מדקדק בטובתן של ישראל, שכן, מהבטחת הטובות אינו שב לעולם, ואמר הי"ת למשה, אמור לבני ישראל שאלו איש מאת רעהו כלי כסף וכלי זהב וגו'. וכששמע משה זאת, עמד והתחנן לפני הי"ת כעבדא קמי מאריה, באמור לו שישראל מוחלים על הטובה הזאת, לרוב פחדם מן המקטרגים, שתיכף כשיראו שישראל עומדים על שלהם ורוצים שתתקיים הבטחת הי"ת לאברהם אביהם "ואח"כ יצאו ברכוש גדול", יבואו המה ויטענו לקיום החלק הראשון של הדיבור ההוא "ועבדום וענום ארבע מאות שנה", וח"ו עלולה הגאולה להדחות אחר כל העבודה הגדולה והעצומה שנעשתה עם פרעה ועבדיו בדבר ה' ב"ה. והיה רוצה משה לערוך תפלה ולהפיל תחינה על הדבר הזה.

ועל כן פנה אליו הי"ת בלשון בקשה ואמר לו, "דבר נא", בבקשה אל תמנע את ישראל מלשאול מן המצרים כלי כסף וכלי זהב, כדי שלא יאמר אותו צדיק וכו', כלומר, אל תחוש מן המקטרגים, שהרי אתם באמת מוותרים על ממון מצרים, וכל חפצכם הוא רק לצאת, אלא שאני בכבודי עומד על כך שתשאלו מן המצרים כלי כסף וכלי זהב, לקיים הבטחתי לאברהם אביכם. ואף אם הייתי מקבל את טענתכם שאינכם חפצים בממון מצרים, מ"מ אותו צדיק אברהם יבא ויטעון שלא קיימתי הבטחתי לבניו. ולשון חז"ל מדוקדק, שאמרו, "ולא יאמר אותו צדיק אברהם, ועבדום וענו אותם קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, לא קיים בהם", והנה בלשון חז"ל לא נזכר מנין שנות השעבוד, שהרי אליבא דאמת לא נשתעבדו ישראל ארבע מאות שנה, ומ"מ אברהם אבינו עומד וטוען שלכל הפחות יקבלו ישראל שכר חלף עבודתם והייסורין שסבלו והעינויים שנתענו תחת יד מצרים. אך להוציא את ישראל בלא כלום אי אפשר, כי אברהם יצעק איה ההבטחה שהבטחת לבני,

ולכך אמר הקב"ה למשה רבנו את הציווי בלשון "דבר נא", והנה "דיבור" לשון קשה הוא, ומאידך נאמר לשון "נא" שהוא אמירה רכה, כי הדיבור היה כלפי המקטרגים והמשטינים שאמר להם הקב"ה כי הוא רוצה שיקחו בני ישראל כסף וזהב ועושר רב מן המצרים ואין להם על מה להיתפס ולקטרג, כי הוא רצונו יתברך ולא רצון ישראל. ולשון "נא" הוא פיוס למשה שילך ויאמר לבני ישראל את מאמר הי"ת, כי הכל לטובתם.

ומה שהקשה הגר"א ז"ל לעיל מדוע נאמר על המצרים לשון "רעהו", י"ל דכאן קאי על האיש הרגיל עמו ויודע שפתו טעמו וניבו, וכן "אשה מאת רעותה", דבכל מקום שנאמר "רעהו" סתם דרשו רעהו בתורה ובמצוות, אבל כאן יש סיבה בדבר, ואפשר שגם על מצרי יכנה בתואר זה,