הרב עמאר - גאות אדם תשפילנו

וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי חשֶׁךְ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיָמֵשׁ חשֶׁךְ, וַיֵּט משֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלשֶׁת יָמִים, לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלשֶׁת יָמִים וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם, וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם, וַיֹּאמֶר משֶׁה גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת וְעָשִׂינוּ לַה' אֱלֹהֵינוּ, וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת ה' עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה, וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא אָבָה לְשַׁלְּחָם, וַיֹּאמֶר לוֹ פַרְעֹה לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת, וַיֹּאמֶר משֶׁה כֵּן דִּבַּרְתָּ לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ. (י, כא-כט)

גם בפעם הזאת הגיע פרעה עד שערי ההכנעה, וכבר לא מזכיר את חטאיו, וגם לא את צדקת ה' ברוך הוא, אלא הבין שכבר הקדיח תבשילו, וע"כ ניסה דרך חדשה, ומיד בבא משה, מצוהו לאמר, לכו עבדו את ה', וגם טפכם ילך עמכם, כלומר אני לא מבטיח ולא תולה בשום ענין, בבקשה עתה תלכו לעבוד, וגם אין לי תנאים ולא טענות, אלא גם טפכם ילך עמכם, אעפ"י שאני טוען שאין ענין לטף בעבודת ה', הריני מקבל טענתכם ולא מסרב עוד בדבר. ואולם רק צאנכם ובקרכם יוצג, דבזה בודאי תודו לי שאין בזה ענין לעבודת ה', וחשב שבזה הוא מסיר מעצמו ומעמו, את צרת החשך, וגם חוסך מעצמו בזיונות יותר גדולים לעתיד. כי אפילו עקשן כמוהו, התחיל לראות שהוא יורד מדחי אל דחי ואין לו עוד הצלה.

אך משה רבינו בא בדבר ה', ואינו יכול להתפשר על גזרתו יתברך, ומיד אומר לפרעה, גם אתה תתן בידנו זבחים ועולות ועשינו לה' אלהינו. ופרעה שכל כך היה חפץ לגמור כל הענין, ולשרוד עם מה שכבר נותר בידו, ראה שגאותו נרמסת ולא יכול היה לוותר למשה על זה, כי הרי כל ימיו היה מטפח את גדלותו ושלטונו וכו', ועתה הכל מתנפץ, ואפילו מוצא קל שכזה לא נותנים לו, מיד התמלא חמה וקצף וגירש את משה, ומזהירו שלא יראה עוד את פניו, והוסיף כי ביום ראותך פני תמות. ויש בזה מצדו כעין התאבדות שלו ושל עמו, אך גאותו ורוב כעסו, גברו על הכל, ושוב לא פעל לפי שכל ותבונה, אלא בזעם ובכעס שמכלה את בעליו. וזה הוא מאמר משה רבינו ע"ה אליו, ויאמר משה כן דברת וגו'.