וַיְמַהֵר פַּרְעֹה לִקְרֹא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר חָטָאתִי לַיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְלָכֶם, וְעַתָּה שָׂא נָא חַטָּאתִי אַךְ הַפַּעַם וְהַעְתִּירוּ לַה' אֱלֹהֵיכֶם וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה, וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה וַיֶּעְתַּר אֶל ה', וַיַּהֲפֹךְ ה' רוּחַ יָם חָזָק מְאֹד וַיִּשָּׂא אֶת הָאַרְבֶּה וַיִּתְקָעֵהוּ יָמָּה סּוּף לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם, וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (י, טז-כ)
הנה כאן חוזר פרעה כמעט במדויק, על כל אשר ביקש ועל כל אשר הבטיח במכת הברד. וכאן לא הוצרך משה לשוב ולומר לו, שהוא יודע שעדיין הוא ועבדיו מהתלים בו, ולא מתכוונים לשלוח את בני ישראל, כי גם הוא וגם הם יודעים כבר את החרטות בהם הוא מלא, ועם כל זאת התורה חוזרת על כל הענין לפרטיו, שבשעת צרתו ממהר פרעה להתחנן למשה, ומודה על חטאיו ומתודה על פשעיו, ומבקש חנינה באומרו שזאת הפעם האחרונה, ורק יסר מעליו המות הזה. ומשה התפלל והמכה הוסרה מעליו, ובאותה מדה שבאה הרוחה, כן בא חיזוק בלבו ולא שלח את בני ישראל.
וכל זה ברור וגלוי מראש, ולשם כך הזהירו הי"ת, ולשם כך הכה בו בארבה כל כך חזק, אשר כמוהו לא היה ולא יהיה (כמבואר בשמות י, ו-טו). ובודאי שיש צורך לכל זה. והנה מלבד השלמת רצון ה' להשלים עשר המכות, שבהם משלים השיעור של האמונה שמלמד לכל באי עולם, ובפרט לעמו צאן מרעיתו, ולא יושלם הענין כי אם בהשלמת עשר המכות, שבהשלמתן יבין כל המתבונן, כי מלכותו ית' בכל משלה. והתבלין שבין מכה למכה, היא הכנעתו בשלבים באופן מדורג ומסודר, ויש בזה מה שאין בזה.
ויש כאן גם לימוד גדול בהתנהגות האדם בעת צרה, כאשר אז יחפוץ להתקרב אל ה' בכל לבו, כי אין לו מוצא אחר, ומתחנן ומבטיח, כי יטיב מעשיו וירבה צדקות וכו'. ואיך הוא מתנהג בבא הרווחה, שאז חוזר לבטוח בכחו ובחכמתו הרבה, ושב לסורו, וכל זה כבר למדנו מהתנהגות פרעה בברד, וכאשר כתבתי לעיל. ושב הכתוב לכתוב כל זה, ללמד עצם הענין כמה קצרה דעת האדם, ואפילו חכם מחוכם כפרעה, יכול להחליף דעותיו בקלות כל כך, ולא יתבייש כלל לא משריו ועבדיו, ולא מנביא ה' העומד עליו ומתרה בו, ועדיין עומד ומצדיק את עצמו, והכל עפ"י תירוצים ריקים ושדופים, אשר מהבל ימעטו, אבל הם נוחים לו, כי רצונו ותאות לבו שולטת בו. וכדי שלא ילעגו לו כל שומעיו באמור לו איה ההבטחות הברורות והגלויות כל כך שהבטחת שתשלח את ישראל מארצך, לזה הוא מעדיף תירוצים כיד המלך, וכאשר ראינו למעלה, כאמור להם בדרך פלפול וסלסול, והרי לעבוד את ה' אתם רוצים, וא"כ למה תקחו הטף והנשים, לכו נא הגברים וגו'. ועוד כהנה וכהנה, ובעת צרתו שוב מבטיח שלא ישוב לדרכו הנתעבה, ולא יתחמק ולא יתרץ וכו'. ובעבור הרעה, שוב חוזר לכל דרכיו המתמיהים ביתר עוז וביתר שאת. ואם היה עומד ומביט על אחר שעושה כן, כאשר מביטים אנו דרך פסוקי התורה על פרעה בהתהפכו ממדה למדה, הרי הדברים זרים ומוזרים ולעולם לא יצדיק אותו בהבליו, אך כשהאדם עצמו עושה אותו הדבר, ובפרט שבמסתרים ובמחשכים מטמין מעשיו ומחשבותיו, וממשיך להצדיק עצמו בכל עוז, ואוחז בדרכו לחזק תאוות לבו, כדי לא לוותר על הרצונות שלו, ולא יאמרו שהוא באמת טעה ונכשל. ודרכו ישרה בעיניו, וחוסם בעד עצמו מהגיע אל האמת, וסותם ואוטם כל פתח לתשובה ולתיקון, ולעולם לא יוכל להגיע לנתיב האמת, כי אם בהתבוננות חזקה עם רצון עז, וגבורת הנפש להתנער מן העפר המכבידו, ולצאת בהחלטה נחרצת להלחם על נפשו להושיעה, בחירוף נפש ממש, ולא יבוש מהמלעיגים, וכולי האי ואולי, כי עדיין קשה הדרך מאד מאד. וגם כשהאדם מתבונן בדברים ומשתדל לבא אל חקר האמת, היצה"ר עדיין נלחם בו בכל הכלים ובכל התחבולות, ואלמלי ה' עוזרו אינו יכול לו. אלא שע"י שנלחם באמת ובתמים, ומתאמץ להשיג האמת בכנות ובעקביות, זוכה לסייעתא דשמיא, שמסייעים אותו לגבור על יצרו, וגבר ישראל.