הרב עמאר - מדוע זימנו מהשמים שיצחק יברך את יעקב בחשבו שהוא עשו

וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶין עֵינָיו מֵרְאֹת וגו': (כז, א)

חזות קשה ראיתי בדעת זקנים מבעלי התוספות, שכתבו, ותכהין עיניו מראת, משום שאהב את עשו כי ציד בפיו, וכתיב (שמות כג, ח), כי השחד יעור. דבר אחר, כדי שיבוא יעקב ויטול את הברכות וכו', עכ"ל [ובאמת שהדברים הללו נכתבו בעוד מקומות, והובאו נמי בדברי רבינו בחיי ז"ל, ומקורם בב"ר סה ה-ז, וכ"ה בתנחומא סדר תולדות פ"ח, ברם הדברים קשים עד מאד להבין].

ואמנם רש"י ז"ל (בראשית כז, א), פירש, שכהו עיניו של יצחק בעשנן של נשי עשו, שהיו מקטירות לע"ז. דבר אחר, כשנעקד יצחק על גבי המזבח והיה אביו רוצה לשחטו באותה שעה נפתחו השמים וראו מלאכי השרת, והיו בוכים, וירדו דמעותיהם ונפלו על עיניו, לפיכך כהו עיניו. דבר אחר, כדי שיטול יעקב את הברכות, עכ"ד רש"י ז"ל.

והנה בעלי התוספות שם, לא ניחא להו בפירושו של רש"י ז"ל, שפירש שכהו עיני יצחק משום נשי עשו שהיו מקטרות לעבודה זרה, דא"כ קשה למה לא כהו גם עיני רבקה, דהא כתיב (בראשית כו, לה), ותהיין מורת רוח ליצחק ולרבקה, ויעו"ש בדברי בעלי התוספות שהביאו ממדרש תנחומא (פ"ח), משל למה הדבר דומה, למקיש כלי עצם בכלי חרש, הכלי חרש משתבר, אבל מי שמקיש כלי עצם לכלי עצם, אין משתבר זה מזה. כך יצחק, נברא מן האדמה, לכך הזיקו לו מעשה כלותיו שנבראו מן הצלע, אבל רבקה שנבראה מן העצם כמו כן, לא הזיקו לה מעשי כלותיה, יעו"ש.

והרב כלי יקר שם כתב, וז"ל, ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות. לא הזכיר לשון בא בימים, לפי שלשון בא בימים משמע, שאור שכלו היה הולך וגובר כדרך זקני ת"ח שאור שכלם מוסיף והולך ביותר לעת זקנתם, וכאילו הם באים מן הלילות אל תוך הימים, כמבואר למעלה פרשת חיי שרה בפסוק ואברהם זקן בא בימים (בראשית כד, א). על כן אמר כאן אצל יצחק שאפילו לעת זקנתו תכהין עין שכלו מראות בתחבולות עשו, שהרי טעה בו והיה סבור שהוא צדיק, כי לא הרגיש ברמאותו, על כן לא נאמר בא בימים, כי אדרבה הלך חשיכים ואין נוגה לראות במראות האמת, בעניני הנהגת עשו בנו. ואולי על זה פירש"י, ותכהין בעשנן של אלו, וכי ס"ד שיצחק ראה אותן מקטירים לעבודה זרה ולא מיחה בם, כי אברהם היה מדקדק שלא להכניס ע"ג, ובודאי היה יצחק נזהר בעבודה זרה כמותו, אלא ודאי שהיה יצחק סבור שהם מקטירים לשמים, ע"כ אמר מיד אחר ותהיין מורת רוח ליצחק ולרבקה, ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו, שלא היה רוחם נוחה ממעשיהם כי אע"פ שאמרו שהם מקטרות לשמים מ"מ לא היה רוחם נוחה ממעשיהם, כי חשדום שמא הם מפגלים הקרבן ע"י איזו מחשבה זרה וכו'. עכ"ל. ודבריו אלו נפלאו ממני לא אוכל להבינם, ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא, דלא מהכלי יקר יצאו דברים אלו, אלא ידי זר נשתלחו בם, ובפרט בניסוח הדברים.

והעיקר הוא דברי חכמינו ז"ל במדרש תנחומא (פ"ח), שהובאו ברש"י ז"ל, וגם בדברי בעלי התוספות, וגם הכלי יקר הביאם בסוף דבריו שם, שמאת ה' היתה זאת כדי שיעקב יטול את הברכות. וע"ע בדברי הספורנו שם.

אלא שצריכים אנו להבין דברי חכמים וחידותם, דאחר שרצונו יתברך שיעקב יטול את הברכות, וכפי שכן היה בסוף הענין, ועצת ה' היא תקום, וכן מפורש בתרגום יוב"ע על הפסוק (בראשית כז, ה), ורבקה שומעת בדבר יצחק אל עשו וגו', תירגם ורבקה שמעת ברוח קודשא וכו', ועוד כתב שם (פסוק ו'), ורבקה אמרת ליעקב ברה למימר, הא ליליא הדין עילאי משבחין למרי עלמא, ואוצרי טלין מתפתחין ביה, ושמעית ית אבוך ממלל עם עשו אחוך למימר.

וראה בפירושו של רבינו בעל אוה"ח הקדוש זיע"א (בראשית כז, ה), שכתב, ורבקה שומעת, פירוש מודיע הכתוב, כי רבקה נביאה היתה, ושומעת תמיד בדברי יצחק וגו', הגם שלא ידבר בפניה והבן וכו', וע"ש בהמשך דב"ק. ומכל זה פשוט וברור דמהשמים רצו שיתברך יעקב לבדו, וכן היה באמת.

אלא שלפי כל המבואר קשיא טובא, דלמה לא יגלה ה' את דברו אל עבדו נביאו, יצחק אבינו ע"ה, כאשר גילה לרבקה אמנו ע"ה. ולמה הוצרך להכהות את אור עיניו של יצחק קדוש ה', כדי שיעקב יטול את הראוי לו, והיה אפשר לגלות את אמיתות הענין ליצחק אבינו ע"ה, והוא היה קורא לבנו ליעקב ומברכו בשקט ובשלוה. וכל המתבונן בדברי רבותינו יסיק שכונת חז"ל בדבריהם ללמדנו שמן השמים הטעו את יצחק, כדי שירצה לברך את עשו דוקא, והי"ת כיוון את כל הדברים שבסופו של דבר יבא יעקב ויטול את הברכות.

ובדרך פשוטה אמרתי בס"ד, שמאת ה' היתה זאת, לטובתנו ולתועלתנו, שאם היה יצחק אבינו ע"ה מברך את יעקב, מתוך הכרה וידיעה שאת יעקב אבינו הוא מברך, היה קשה לנו למשוך להשיג ברכות אלו בעבורינו. שכן, המקטרגים היו מעכבים ואומרים, יעקב הוא שהתברך ואעפ"י שגם זרעו בכלל, אמנם הברכה חלה על זרעו רק אם הוא כיוצא בו, בתורה ובעבודת ה' בשלמות ובמסירות, אבל אם אינם כיוצא בו, לא יהיו זכאים לקבל את הברכות ח"ו.

אבל עתה שהקב"ה הטעה את יצחק אבינו ע"ה, והעלים ממנו את האמת, ובשעה שהיה מברך את יעקב, דעתו היתה על עשו בנו בכורו, יש לנו פתחון פה לסתור טענות המקטרגים ולפרוך אותם. כי אעפ"י שלא הגענו עד מדרגתו של יעקב אבינו ע"ה, על כל פנים טובים אנחנו שבעתים מעשו והמונו, ואם אליו התכוין יצחק בברכתו, בודאי שאנו ראויים והגונים לקבל את הברכה, ולכן מגיעה לנו הברכה בכל מקרה. ובאמת מצינו ביצחק כשנודע לו שבירך את יעקב ולא את עשו, שלא חזר בו מתנאי הברכה ואמר (בראשית כז, לג), "גם ברוך יהיה", היינו שישארו בו אותם תנאי ברכה שבירכו על דעת שהוא עשו, ולא נתן תנאים חדשים בברכתו, גם אחר שנודע לו שהוא יעקב.

כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים

עוד יש לומר, דידוע שיעקב ועשו התחלקו ביניהם, ויעקב אבינו ע"ה לקח את העולם הבא לחבלו ונחלתו, אמנם עשו התאוה לעוה"ז, וביקשו לעצמו (כמבואר בתנדא"ז פי"ט), והנה ברכות יצחק נאמרו על העולם הזה, ואם היה יצחק מברך את יעקב בשופי ולכתחילה, כי אז הסטרא אחרא וחילותיה היו מחריבין את העולם, ולא נותנים בשום אופן ליצחק לברך את יעקב, ויש להם כח לזה, אשר בא להם מכחו ורצונו של הקב"ה, שהוא יוצר אור ובורא רע, וזה לעומת זה עשה אלהים, והם חיים ופועלים ג"כ מכחו יתברך, שנאמר (נחמיה ט, ו), ואתה מחיה את כולם, ואין רשות אחרת ח"ו, כי אפס זולתו ואין בלתו. והם ג"כ צריכים לעולם לפי התכונה שבה ברא הבורא את עולמו. ויש להם גם רשות להלחם ולהפריע לכל דבר שבקדושה. וא"כ בודאי שהיו מנסים בכל כחם להפריע ליצחק שלא יתן את הברכה המיוחלת ליעקב.

אמנם הי"ת עוזר לבניו אהוביו, ומבלבל את הסט"א וחילותיה לבל ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, ומבלבל אותם לגמרי, כדי שלא ייעבטון אורחותם, ולא יעוותו נתיבות עולם, וכאשר נאמר באיוב (יב, כג), משגיא לגוים ויאבדם וגו', כלומר, שהי"ת מטעה אותם ומבלבל את דעתם, לאבדם ולהכותם לפי הצורך להם, וכן מצינו בענין עמון ומואב שמהם יצאו רות המואביה ונעמה העמונית, ומהם בא יבא המשיח (ראה ב"ק לח, ב), וכן מתמר שבאו ממנה פרץ וזרח, וכל הרואה את הענין ההוא תמה מדוע הי"ת זימן את הענינים שיהיו דוקא בצורה ההיא הנראית כלא הגונה לקדושי עליון כאלה, אך הענין הוא בא במכוון בדרך ההיא כדי להסיח את דעת הסט"א מן הענין. וכן ראינו במצרים בזמן שקדם להולדת משה רבינו ע"ה, איך נרעש כל העולם, ופרעה התחכם בכל כחותיו וכחות חכמיו עד שגילו את היום בו יולד מושיען של ישראל, ולכן גזר פרעה הרשע כל הבן הילוד וגו' (שמות א, כב), והצליח לעקוב אחר כל בנות ישראל לדעת מתי יבא עת לדתן, ועוד כהנה וכהנה פלאות מהתחכמותו, עד שהסטרא אחרא, חשבה שבאמת אין סיכוי למושיען של ישראל להולד ולהתקיים, ועמרם וכל ישראל עמדו וגירשו את נשותיהם. וכשראו כחות הטומאה כן נתייאשו מן המושיע ההוא, ואז הי"ת עזרנו והציץ והפריח את ציץ ישועתינו ונולד משה.

וכן היה אצל דוד המלך ע"ה שנסתבבו סיבות מופלאות בלידתו (וראה ילקוט המכירי לתהלים מזמור קיח וראה מדבר קדמות למרן החיד"א מערכת י' אות כ'), וגם אז דנו בו אם הוא ראוי לבא בקהל וכו'. וכן היה בעת הגיע הברכה שיצחק רצה לברך. כי הכחות של הטומאה לא היו נחים ושוקטים, אם היה יצחק מבקש לברך את יעקב בהדיא, ובפרט שיש להם כמין טענה שלהם ניתנה הארץ, בחלוקה שחלקו שני האחים ביניהם. והברכות הם לחיי עוה"ז בלבד לפי דעתם, והקב"ה ישתבח שמו כביכול משחק בהם, יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו (תהלים ב, ד), והי"ת שהוא עילת העילות וסיבת כל הסיבות, הניח את יצחק לטעות בעשו הרשע, ולחשבו שהוא צדיק גמור (כמבואר בב"ר סג, טו ובדברי רש"י בראשית כה, כז), עד שיצחק אבינו המתיק עמו סוד, וציוהו לצוד ציד ולהביא כדי לברכו ברכות שמים מעל וכו'. ובזה כחות הטומאה נרגעו ושקטו. ויהי אך יצא יצא עשו וגם כל כחות הטומאה יצאו ללוותו. או אז תיכף פעלה רבקה אמנו את פעולתה עפ"י דבר ה' אליה בנבואה, ויעקב אבינו קיבל בסופו של דבר את הברכות המיוחלות.

ויש לדעת שברכות אלו גורליות הן, והן הקובעות לדורות עולם, מי יהיה עם ה' וסגולתו, ומי יהיה העם הנצחי שיזכה לחיי עולם לנחול את שתי העולמות, שהרי בישר הקב"ה לאברהם ואמר לו (בראשית כא, יב), כי ביצחק יקרא לך זרע, וכשאמר ביצחק יקרא, לא על כל זרע יצחק הבטיח זאת, כי ליעקב הבטיח ולא לעשו (ראה בדברי רש"י בראשית כח, טו), שנאמר (תהלים קלה, ד), כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו.

והנה היה מאבק איתנים בין יעקב לעשו, ועוד בהיותם בבטן אמם נאבקו זה בזה, מי הוא זה שיבחר להמשיך את זרעו של אברהם אבינו ע"ה לדורות עולם. ועשו הבין והכיר ביקרת הענין הנשגב הזה להמשיך על עצמו את ברכת אברהם ויצחק ולהבחר הוא להיות ה"ממשיך". ומה היה עושה, היה מכבד את אביו ומפתהו בפיו ובלשונו, לצוד ציד להביא, וחשב כי ע"י שיעשה על אביו רושם חיובי, לבסוף יבחר בו ויברך אותו וימסור לו את שרביט הברכות לדורות עולם. ואכן באמור אליו יצחק צודה לי ציד, שמח עשו מאד, כי לכאורה הצליח במשימתו, והיה שקט ובוטח בהצלחתו, בחשבו כי הברכות מונחות לו בכיסו, ובזה שקטו ונרגעו גם איספרווא דיליה, ויצאו לצוד ציד להביא טרף לנפשם הצמאה והרעבה אשר לא ידעה שבעה, ובינתיים עצת ה' קמה וגם נצבה, ונטל יעקב את הברכה.

והנה רבינו האר"י ע"ה כתב (ראה עץ חיים שער ל"ב מהדו"ת פ"ב), שגם בעולם העליון, דברים אלו חוזרים על עצמם בכל יום ויום ממש, שבכל יום, עשו בא ומבקש את הברכות, ומטעים אותו ע"י שמשמיעים לו קולות שירה וצהלה, ואומרים לו לך נא לצוד ציד ובשדה יש חינגאות, והוא יוצא בריצה כדי ליהנות מאותה חינגא, ויהי אך יצא יצא, מיד מביאים את יעקב ונותנים לו את הברכות, וכשחוזר עשו, ושומע שיעקב נטל את הברכות, ויזעק זעקה גדולה ומרה, ולמחר שוב חוזר אותו ענין ממש, וכן בכל יום ויום, יעו"ש באורך.

ואם כי הדברים עמוקים מהשגתינו, עכ"פ למדנו כדרכינו, דאין זה ענין אקראי בעלמא, שעשו הצליח לפתות את אביו בפיו ולהטעותו, אלא מאת ה' היתה זאת, ואם כי היא נפלאת בעינינו, מ"מ זה דרכו של עולם לפי המטבע שהטביע הקב"ה בהנהגת עולמו, להטעות את כחות הטומאה ולאבדם, ואשר ע"כ בודאי שאין מקום לאותם דברים שנכתבו בספר כלי יקר היקר, שתולה הטעות בכהות עיני שכלו של יצחק אבינו ע"ה, דאינו כן, אלא מאת הי"ת היתה זאת לו.

ובודאי יש טעמים חשובים לכהות עיני יצחק, וכפי שביארנו טעם אחד מהם, דזו הדרך שבה מנהיג הי"ת את עולמו, מפני שיש כח לסטרא אחרא להתנגד ולעמוד בחוזק ובכח גדול, שבא להם מאתו יתברך, לצורך תיקון העולם. כי בלי האיזון הנורא הזה שבין כח הטומאה, לעומת כח הקדושה, לא יכון העולם במתכונתו המיוחדת, אשר חקק וקבע הקב"ה.

וכח הבחירה שהטביע הקב"ה ביסוד יצירתו של האדם, שעיקרו מבוסס על כך שהאדם מורכב מגשמיות ורוחניות המשולבות זו בזו, כי הגוף יסודו מעפר, ויצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים (בראשית ב, ז), והנשמה היא חלק אלוה ממעל, דמאן דנפח, מדיליה קא נפח (עי' זוהר ח"א כז, א ודו"ק, ובספר הפליאה ד"ה שאל משה וכו' ובפירוש הרמב"ן לתורה בראשית ב, ז ובספר התניא ח"א פ"ב מייתי כן מהזוהר). ושני כחות אלו שלובים זה בזה, ואינם נפרדים זה מזה, זה מושך לצד הזה וזה מושך לצד זה, ובחכמה נפלאה נתן הקב"ה כח מיוחד באדם, שהוא כח המכריע, שעל ידו יכול האדם להטות עצמו לצד הטוב והמועיל, ותהא יד הנשמה והרוח על העליונה, ואם חלילה יהיה מטה לצד התאות והרצונות בלא שיקול דעת והבחנה, הרי שמצבו ילך וידרדר, ואחריתו מי ישורנו.

והנה כשעולה לרצון לפניו יתברך לעשות איזה דבר לחזק ולהרחיב את גבולות הקדושה, כי אז, הצד שכנגד זועק ונלחם. אמנם הקב"ה ישתבח שמו, משגיא לגוים, ומבלבל אותם כדי להביא ולקיים את דברו ואין עצה ואין חכמה ואין תבונה נגד ה'.

וזה מה שהיה כאן, שהקב"ה הטעה כביכול את יצחק ועלתה בדעתו לברך את עשו, ובזה הוסחה דעת הסט"א, ולבסוף נטל יעקב אבינו ע"ה את הברכות. וללא כל זה לא היה יכול יעקב אבינו ע"ה ליטול את הברכות כביכול. ועוד, כי בזכות טעות יצחק אבינו ע"ה גם לנו באה רווחה, גם מעצם הטעות שטעה יצחק ברצון ה', עי"כ נוכל לקבל את הברכות וכנ"ל.