הרב עמאר - המאבק על טהרתן של ישראל

וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים, וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ, וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת וַיָּרִיבוּ גַּם עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה, וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ: (כו, יט-כב):

אחר המאבק על הבארות של אברהם אבינו שסתמום פלשתים וחזר יצחר לחפור אותן, עוד נאבק יצחק אבינו ע"ה על הבארות החדשות שלו. מאבק אחר מאבק, ויצחק אבינו ע"ה לא נתייאש, עד שמצא מנוחה.

ושמעתי בזמנו מכבוד הרב הגאון המנוח רבי ישעיהו משורר זללה"ה, אב"ד פתח תקוה ת"ו, שפירש בזה פירוש נפלא, כי היה קשה לו, למה היה צריך יצחק אבינו ע"ה, לכל המאבקים הללו, ובמקום להאבק עם הפלשתים, הלא היה יכול לקנות מהם מים בכסף מלא, שהרי עשיר גדול היה, כי הי"ת ברכו במאה שערים של ברכה (ראה בראשית כו, יב). ואמרו חז"ל (ב"ר סד, ז ורש"י בראשית כו, יג), על הפסוק (שם שם, יג), עד כי גדל מאד, שהיו אומרים הבריות זבל פרדותיו של יצחק, ולא כספו וזהבו של אבימלך. וא"כ במעט כסף היה יכול יצחק אבינו לקנות מהם מים, וישאבו לו מים בששון ובשלום, בלא ריב ועשק.

והוא ז"ל פירש, דלא מדובר בבארות מים בעלמא, אלא במקואות לטהרה, שמים שאובים פסולים להם כידוע. ועל כן היה מתעקש למצוא דוקא באר מים שתהיה כשרה לטבילה. ואז בא השטן ושם בלבם לריב עמו, כדרך כל דבר שבקדושה, שהשטן וכל איספרווא (ראה כתובות ג, ב ורש"י שפי', איספרווא - חיל המשרתים המכינים לו צרכי הסעודה), דיליה, מרבים ריב ומדון על זה, למנוע עושי מצוה.

אך יצחק אבינו ע"ה, לא נתייאש ולא נכנע ח"ו, והמשיך לחפור עוד ועוד. וכשחפר את הבאר האחרונה, לא רבו עליה, כי סוף האמת לנצח וגבר ישראל, וקרא את שמה "רחובות", ואמר, כי הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ. דתיבת ו"פרינו" שייכת למקוה דוקא (שבזכות המקוה זוכין לקיים מצות פו"ר). ועוד הוסיף להוכיח, מההושענות של רב סעדיה גאון ז"ל של יום שני לסוכות, שכתב, למען יצחק אשר חפר "מקוות" המים, ולא אמר בארות המים, כפי גירסתינו. ושפתים יושק, ויה"ר שיהיו שפתותיו דובבות. ותנצב"ה לעד.

ויש להוסיף בזה, דאנו רואים שכבר בימי אברהם ויצחק, נאבקו על טהרת עם ישראל, ולא חדשים הם המקוה והטהרה. וצריכים כולנו ללמוד מהם להמשיך לעמוד על טהרתנו, ובסוף מובטח לנו וגבר ישראל, וזוכים להרחבת הדעת והשקט ובטחה.

עוד יש לשים לב דבשתי הבארות הראשונות, נאמר, ויחפרו עבדי יצחק בנחל, ויחפרו באר אחרת, דע"י עבדיו נחפרו אותן בארות, ורבו עליהן. אבל בשלישית נאמר, ויעתק משם, ויחפור באר אחרת וגו', ויקרא שמה רחובות, ולא רבו עליה. ואפשר דאחרי שכבר מסר נפשו עליה לחפור אותה בעצמו, ולא ע"י עבדיו, כמבואר בתורה "ויחפור", לשון יחיד, אז קיבל סייעתא דשמיא ולא רבו עליה, בבחינת, ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים עמו (משלי טז, ז). ומשום הכי כתיב, ויעתק, ויחפור, ויקרא שמה. הכל בלשון יחד, לומר כי הכל נעשה על ידי יצחק אבינו ע"ה לבדו.

ואפשר שכשהוא עצמו חפר ועשה, בזה נעשה תיקון גדול ועצום, כשהוא בעצמו נחית להכי, ובזה מעלה ניצוצות הקדושה, ומברר אוכל מן הפסולת, וממילא אתיא מביניא, "הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ" שע"י עסק עבודת ה' במסירות נפש ע"י הצדיק, הקב"ה עוזרו ומצמיח ישועות בעבודתו הקדושה לכלל ולפרט.

ומזה נלמד להבין חשיבות המצוה למי שעושה אותה בעצמו ולא ע"י שליח ולא על ידי מלאך, אלא הוא בעצמו ממש. וזה שאמרו במסכת קדושין (מא, א), האיש מקדש בו ובשלוחו, ושאלו בגמרא, אם בשלוחו מקדש, בו מיבעיא, אלא לומר דמצוה בו יותר מבשלוחו. והנה למעשה מצד קידושי האשה, אין שום חילוק בין אם האדם מקדשה בעצמו, או על ידי שליח, כי בשני המקרים היא מקודשת לו במדה שוה ממש, ואין שום הבדל בינו ובין שלוחו. ומ"מ יש חשיבות לאדם ותועלת רבה בעשותו את המצוה בעצמו. וזה מה שכתב רש"י ז"ל שם, מצוה בו, שגופו יעסוק במצוה. עכ"ל. והיינו שכשהגוף עוסק במצוה, חלה עליו קדושת המצוה ומתקדש ממנה.

והנה איתא בזהר הקדוש (ח"ב ג, ב), גבי נדה שנאמר בה (ויקרא טו, כד), ותהי נדתה עליו. שיש רוח רעה ושמה נדה, שהנכשל באותו עון רח"ל אותה קליפה תהיה עליו, ומלבישתו מכף רגל ועד ראש, ה' יצילנו. והנה מדה טובה כפולה ומכופלת, שכאשר גופו עוסק במצוה, קדושת המצוה עוטפת אותו ומתקדש ממנה. וע"כ הגם שקיום המצוה שוה בין אם יעשנה בעצמו או ע"י שליח, אבל כשמקיימה ע"י עצמו, זוכה להתקדש ממנה. ומעלה זו אין האדם יכול להשיג כשהוא עושה את המצוה ע"י שליח.

ובמקום אחר (ראה לעיל פרשת וירא מאמר י), פירשתי בזה ענין הלכתי בשבת, והוא ענין בסיס לדבר האסור (מבואר במס' שבת בהרבה מקומות כיעוי' שם מז, א ושם קיז, א ושם קכ, ב ושם קמב, ב ובשו"ע או"ח סי' שט וסי' שיא), דגם הבסיס שעליו מונח הדבר המוקצה, הריהו מקבל את הדינים של האיסור המונח עליו. וכן הדבר באדם שעובר עברה, שאז גופו נעשה "בסיס לדבר האיסור", וטומאת האיסור חלה עליו.

אבל כשעוסק במצוה בגופו, גופו נעשה בסיס למצוה ולקדושה העולה ממנה, וגופו מתקדש מאותה קדושה. ואשר על כן בשעה שיצחק הניח את עוזריו ושליחיו, והלך בעצמו לעסוק במצוה בגופו וחפר את הבאר, היתה לו סיעתא דשמיא, ולא רבו עליה, ואז אמר כי הרחיב ה' לנו, ופרינו בארץ.

וגם סגולה נפלאה לכפרת עוונות יש בטורח במצוה בגופו דוקא, וכמו שדיבר בקדשו איש האלהים רבינו האר"י (והובא דבר זה בשמו בספרים הרבה), כי הטורח ומזיע בעת אפיית המצות זוכה ומקדש עצמו, ומתכפר לו אשר פגם בקדושתו. והיטיבו רבותינו במאמרם (ויקרא רבה כא, ה), אם עשית חבילות של עבירות, עשה כנגדן חבילות של מצות. ע"ש. ואת המעלה הזאת של מחילת עוונות אינו יכול להשיג כשהוא עושה מצוה ע"י שליח.