הרב עמאר - שלא תעלה קנאת אדם עלי

וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד, וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים, וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר, וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד: (כו, יג-טז)

מסמיכות הפסוק המספר על גדלותו והתעצמותו של יצחק, לבין פגיעת פלשתים בבארות, וביצחק עצמו, שאבימלך מגרשו מארצו. נראה שהיא תוצאה של התגדלותו, ומפורש כתוב ויקנאו אתו פלשתים.

וכנראה מזה למד יעקב אבינו ע"ה, ואמר לבניו למה תתראו (בראשית מב, א). וגם חז"ל אמרו (תענית ח, ב ב"מ מב, א), אין הברכה שורה, אלא בדבר הסמוי מן העין. והרואה יראה בדבריהם שאמרו את זה על ההולך למוד את גורנו, שהיו נוהגים לברך שהקב"ה יתן ברכה בתבואה, והנה אם מדד את התבואה לפני שבירך את הברכה, אפי' אם היה זה לצורך הפרשת תרו"מ, מ"מ לא יזכה לשפע הברכה ההיא. ומההיא ישמע חכם ויוסיף לקח.

צא וראה מה שמבקשים שלש פעמים ביום בסיום תפילת שמונה עשרה (ונדפס בסדורים, ומקורו מהירושלמי דברכות), שלא תעלה קנאת אדם עלי.