הרב עמאר - על מעלת האחדות

וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים, וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם, וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר, וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ, וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם, וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת, הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ, וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר, עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ: (יא, א-ט)

ופירש רש"י ז"ל, שפה אחת - לשון הקדש. ובתרגום יונתן ב"ע, כתב, בלשן קודשא הוו ממללין דאתבריא ביה עלמא מן שרויא.

עו"כ רש"י ז"ל, ודברים אחדים - באו בעצה אחת, ואמרו, לאו כל הימנו שיבור לו את העליונים, נעלה לרקיע ונעשה עמו מלחמה וכו', ע"ש.

והנה הקב"ה ראה אותם שהם מתכנסים לעשות עמו מלחמה, ורצה להפר את עצתם ולקלקל את מחשבתם אשר חשבו לרעה [ועיין בדברי אוה"ח הקדוש על זה]. והקב"ה כביכול ירד לראות את מעשיהם, ואמר, "הן עם אחד ושפה אחת לכולם", ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות. והדבר פלא וכי מפני שהם עם אחד ושפה אחת יוכלו להלחם בו ח"ו, ובשלמא אם היתה מחשבתם להלחם בבני עם אחר, היה שייך לומר שמכיון שהם מאוחדים ומלוכדים, כחם גדול ורב, ולא יבצר מהם לעמוד נגד עמים אחרים. אבל על מחשבתם הרעה והאוילית שאמרו נעלה לרקיע ונעשה עמו מלחמה, העל זה שייך לומר, לא יבצר מהם.

ויתרה מזו אמר הי"ת, הבה נרדה ונבלה שם שפתם, ואח"כ נאמר ויפץ ה' אותם על פני כל הארץ, ויחדלו לבנות העיר, ונלמד דרק ע"י שבלבל הי"ת את שפתם ונעשה ביניהם פירוד גמור, רק אז הפיצם, וכמ"ש רש"י שלא ישמעו זה את זה, זה שואל לבנה וזה מביא לו טיט, וזה עומד עליו ופוצע את מוחו. ורק אחר שנהיה פירוד ביניהם, בא הי"ת והפיצם על פני כל הארץ וחדלו מבנינם. אבל בלאו הכי "לא יבצר מהם".

ומזה רואים כמה גדול כחה של אחדות עד שאפילו שהתקבצו לעשות עברה חמורה, למרוד ולהלחם במלכות שמים, בכ"ז, הקב"ה לא מנעם, ורק אחר שגרם להם פירוד הפיצם. וכן איתא (ב"ר לח, ו במדב"ר יא, ז ומסכת ד"א זוטא פ"ט וראה מסכת כלה פ"ח), על הפסוק (הושע ד, יז), חבור עצבים אפרים הנח לו, היה רבי אלעזר הקפר אומר אהוב את השלום ושנא את המחלוקת. גדול השלום, שאפילו עובדין עבודה זרה ויש שלום ביניהן, כביכול אין שכינה יכולה לנגוע בהן, שנאמר, חבור עצבים אפרים הנח לו, ומזה נלמד על מעלת האחדות כשהיא באה עבור עבודת הי"ת, לעשות את רצונו.

[א"ה ראוי להביא בכאן דבר נורא שראיתי משם הרה"ק ר' משולם פייבוש מזבאריז זלה"ה מחבר ספר יושר דברי אמת, שכתב, כי כד נייח נפשיה דהרב הקדוש ר"י בעש"ט זיע"א, היו יושבים תלמידיו לפניו, והיה הבעש"ט ז"ל נאנח ואומר, כי קודם ביאת משיח צדקנו יהיו נסיונות נוראים באמונה, ורבים לא יעמדו בנסיון ח"ו, והיה מצביע על תלמידיו ואומר אף אנשים כמוכם ובדרגתכם לא יוכלו לעמוד, והתחילו בני החבריא קדישא לבכות, ואמרו רבינו מה יהא עלינו, ואז אמר להם שיש להם תקוה רק אם יהיו יחד בחבורה אחת בעבודת ה', אזי ינצלו מהנסיונות הנוראים האלו. והדברים נוראים למתבונן בהם. יבח"ר].