הרב עמאר - לא לתת ליצה"ר מקום אפילו במחשבה

וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם, וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה: (ט, כ-כא)

ובתרגום יונתן בן עוזיאל איתא, ושרי נח למהוי גבר פלח בארעא, ואשכח גופנא דמושכיה נהרא מן גינוניתא דעדן ונצביה לכרמא וביה ביומא אניצת ובשילת ענבין ועצרינון, ע"כ. [תרגום: נח חשב להיות עובד אדמה ומצא גפן שמושכת מן הנהר מגן עדן ונטע מהם כרם, ובו ביום הנצו ענבים והִבְשִילוּ וסחטם]. והנה באמת כך נראה מלשון הפסוק שתיכף ומיד כשנטע כרמו, מיד שתה ונשתכר וכו'. וע"כ למדו חז"ל שבאותו יום גדלו הענבים והבשילו, ובאותו היום סחטם והיו ליין, ושתה והשתכר ויתגל בתוך אהלו.

ואם נפרש כפשוטו של מקרא, שהחל בנטיעה שבודאי התארכה ימים, ואח"כ המתין עד שצמחו פירות ועד שהבשילו וכו' ובודאי היה זמן של חדשים לא מעטים, ואח"כ דרך את הענבים בגת והוציא מהם משקה, ואחר כך סיננו, ואחר הכניסו לשימור, וכל זה היה בזמן ארוך, וא"כ צריך להבין את הקיצור המופלג שנקטה התורה בספרה את הדבר הזה, עד שנראה שבאותו יום נעשה הכל.

ונראה בזה דהתורה באה לעורר הלבבות, שאל יאמר אדם, מה לי להבהל מכל דבר, אדרבא, אחל בנטיעת הכרם, ועד שיצמח ויעשה פירות יעברו עידן ועידנים, ועד אז תאוותי תשתכך. ולימדתנו התורה הק' שאין הדבר כן. וחובה על האדם לגדוע את מחשבת החטא בעודנה באיבה, ואם לא יעשה כן הוא עלול למצוא את עצמו טובע בים חטאו, וזהו שנאמר "ויחל נח ויטע כרם" שנח חשב ליהנות מן היין, ועוד קודם שראה את היין היוצא מכרמו, כבר נאמר בו "ויחל" לשון חילול, שנתחלל מקדושתו וצדקתו שהיו בו קודם, ובעודו חושב מחשבת חטא, כבר לא היה בו כח לעצור את עצמו, ונאמר בו וישכר ויתגל וגו', ונשאר הדבר לדראון עולם, רח"ל.