הרב עמאר - השאננות שאחרי ההתעלות

וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם, וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה: (ט, כ-כא)

האדם הוא בבחינת "מהלך", ואינו עומד כמלאכים, שלעולם נשארים באותה מדריגה, אלא עשוי להשתנות בכל עת, הן לטובה והן לרעה, וזו תוצאה ישירה מעצם היות האדם בעל בחירה חופשית, לבחור בעצמו את הדרך בה ילך.

הרבה עמל ויגיעה, והתבוננות תמידית ברב זהירות וזריזות, משקיע אדם עד שעולה במדריגה, וכשכבר הצליח ה' בידו ועלה, מיד צריך שוב להתחיל בעבודה מחודשת לעלות למדרגה יותר גבוהה, תוך כדי ביסוס וחיזוק המדריגה אותה השיג זה עתה, בבחינת ילכו מחיל אל חיל (תהלים פד, ח).

אכן דוקא אחר התעלות והתרוממות הנפש צריך עירנות גדולה לעמוד על המשמר, שלא יתן האדם ליצרו מקום, לבא ולקלקל את הבנין שאותו בנה זה עתה, בעמל ויגיעה.

כי כל זמן שהאדם עסוק במלחמת היצר כדי להשיג את אותה מדריגה עליונה, הריהו הולך ומתחזק ומתגבר כדי להשיג את מה ששם לו למטרה. אמנם אחר שהשיג את הדבר מיד בא לו רפיון, כי האדם רוצה לנוח מעט מן המתח ומן ההתאמצות, ואז נכנס לשלוה מסוכנת, בחושבו שהוא כבר בעל המדריגה הנכספת, ושוב אין מפריע בעדו, והוא מניח את נשקו מעליו, ומסיח את דעתו מיצרו.

אך דוקא אז היצה"ר מתגבר ומתחזק לנצל את הרפיון הזה כדי להפתיעו ולקררו, בחינת אשר קרך בדרך (דברים כה, יח), ויכול מיד להורידו ממדריגתו. וכל הישגיו הופכים לאין והיו כלא היו. וכמו שדרשו רז"ל (חגיגה טו, א ואדר"נ פכ"ד), על הפסוק לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז (איוב כח, יז). שדברי תורה קשה להשיגם יותר מן הזהב, ונוח לאבדם ככלי זכוכית.

ואת זה ראינו בענין נח, שמתחילה היה בעל מדריגה גבוהה, איש צדיק תמים וכו' (בראשית ו, ט). ועוד עלה ונתעלה למדרגת נבואה. וזכה שהקב"ה ידבר עמו ויגלה לו עתידות, ועוד זכה לינצל הוא ובניו מכל בני דורו. וזכה שעל ידו ניצל העולם, וממנו הושתת העולם מחדש. ולאחר המבול עלה עוד מדריגה, ע"י עבודת ה' בהקריבו את הקרבנות, עד שהקב"ה כרת עמו ברית שלא יביא עוד מבול לעולם. וזו ודאי מדריגה גבוהה ביותר, שבזכותו ניצל העולם כולו ממבול עד סוף ימי העולם, וא"כ הרי אדם שהגיע לגדולה כזאת, לכאורה אין לו יותר מה לפחד.

וכן קרה עם נח, אחרי כל העמל הגדול שהשקיע בבנין התיבה במשך מאה ועשרים שנה, ואחר השנה שישב בה עם חיות ובהמות וכו', רפו ידיו ממלחמת האדם ביצרו, וישב בשקט ושלוה, וירא מנוחה כי טוב, ונצטייר בדמיונו שהגיע אל השלוה ואל המנוחה. ואז מצא היצה"ר מקום לחדור ללבו ולהורידו ממדרגתו.

ותחילה בא אליו בעצה לנטוע כרם, כשהכונה ליהנות ולמלאת את תאוותיו החומריות, שכן עתה כבר אין מבול, והוא ובניו יחידים עלי אדמות באין מפריע, וא"כ זו השעה הכשרה שישתה וישכח רישו, [וכפי שהדגשתי לעיל במאמר א' שעצם הנטיעה כבר היתה מצד "איש האדמה" שבו]. וכשכבר התחיל בזה, אז ירד עוד עד שהגיע למה שהגיע, עד שנכתב עליו בתורה וישכר ויתגל וגו' (בראשית ט, כא), והונצח הדבר לדראון עולם, רח"ל. וכ"ז דוקא אחר עלותו למעלות כ"כ גבוהות.

ובזה אמרתי ליישב מה ששמעתי להקשות בשם הגה"צ ר' שלום מרדכי שבדרון זצ"ל, בענין מה שאומרים ביום כיפור, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בקול, כי אנו דומים למלאכים. והוא ז"ל הקשה, איך במוצאי יום כיפור, אחר התענית של כל היום וכל החמשה ענויים, ואחר כל התפילות והוידויים, אנו אומרים בשכמל"ו בלחש, והלא אז אנו קרובים ודומים למלאכים יותר מליל כיפור בו היינו שבעים וחזקים, וא"כ היה צריך לנהוג בהיפך ולומר במוצאי יוה"כ בשכמל"ו בקול רם. ובמקום אחר כתבתי את התירוץ שלו. וגם תירוץ אחר עפ"י שיטת הרמב"ם ז"ל, והוא בעניני יום הכיפורים.

ברם ע"פ הנ"ל ניתן להבין את הדבר בטוב בחמלת ה' ברוך הוא. כי דוקא אחר כל התפילות והוידויים, והרהורי התשובה המתעוררים בנו בכל עוז ביום הכיפורים, ואחר כל הקבלות שאדם מחליט ומקבל על עצמו, דוקא אז יש סכנה שיבא לידי רפיון מתוך הרגשת סיפוק, שב"ה התפללנו טוב וחזרנו בתשובה, וה' הטוב קיבל ברצון את תפילותינו. ויש סכנה שהיצה"ר ימצא מקום לקרר את כל העבודה, בה התחלנו עוד מימי אלול, והגענו לשיאה ביוה"כ. ויתחיל היצה"ר להורידנו מטה מטה. על כן, כבר אז אנו אומרים בשכמל"ו בלחש, להזכירנו שוב, שאנו בנ"א שיכולים לעלות ויכולים גם לרדת, ולא כמלאכים העומדים במקומם. וממילא צריך תמיד להיות נכונים למלחמה הגדולה בכל עת ללא הרף וללא מנוחה.

כי לא כמלחמות בני האדם היא המלחמה הזו, שבשאר המלחמות יש זמן שצריך לנוח ולהרפות מן המתח, כדי להתחזק ולהמשיך הלאה, משא"כ במלחמה זו אם יאמר האדם לעצמו אנוח מעט, מיד קם עליו היצה"ר ומקררו בעבודת ה', כמו שנאמר (דברים כה, יח), אשר קרך בדרך ואתה עיף ויגע, במה מקרר אותך, בזה שנותן לך הרגשה של "עיף ויגע". וכשיש עייפות מהמלחמה אז אין יר"ש. "ואתה עייף ויגע ולא ירא אלהים", שכשאתה חושב עצמך שכבר הינך עייף ויגע וצריך לנוח, אז ולא "ירא אלהים", כי אז מתחזק היצר בכל כחו, להפוך הקערה על פיה, ומתוך ההתעלות והתרוממות הנפש שבו נמצא האדם אחר יום הכיפורים, שזה צריך להוות מקור עידוד, להמשיך ולהתעלות מחיל אל חיל, יכול היצה"ר להפוך את זה ח"ו לתחילת ירידתו וניתוקו מהמלחמה, והיצה"ר לא נח ולא שוקט, רק הולך ומתגבר עליו, עד שכובשו כליל, רח"ל.

ואולי גם זה כלול בתוך תפלת "השכיבנו" שאומרים בערבית, והסר השטן מלפנינו ומאחרינו, "מלפנינו" שלא יעכבנו מעשות המצוה, ולא ימנע אותנו מלעלות בעבודת ה' ומלימוד התורה בעמל. "ומאחרינו" שלא נתקרר ונרד אחר שכבר עלינו לאותה דרגה, או אחר שעשינו איזו מצוה או מעשה טוב, שעליו נלחמנו עם יצרנו. והי"ת יעזרנו שלא נפול בידו, אלא נמשיך ונתמיד בעלייתנו להתקרב אל ה' ולדבקה בו כל הימים אמן.