הרב עמאר - חיוב בן נח בהריגת עוברין ומצות פריה ורביה

שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם, וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ: (ט, ו-ז)

ותירגם אונקלוס, דישוד דמא דאנשא בסהדין, דמיה יתשד וכו'. ובתרגום יונתן בן עוזיאל תירגם, דיישוד דמא דאנשא בסהדין, דייניא מחייבין ליה קטול, ודיישוד בלא סהדין, מרי עלמא עתיד לאתפרעא מיניה ליום דינא רבא וכו'. וכעין זה כתב רש"י, וז"ל, אם יש עדים המיתוהו אתם, למה, כי בצלם אלהים וכו'. עכ"ל. וגם הרמב"ן ז"ל כתב ויהיה דמו נדרש בבית דין ובידי שמים. ע"ש.

ובגמרא (סנהדרין נז, ב), תני משום ר' ישמעאל אמרו, בן נח חייב על העוברין, שנא' שופך דם האדם באדם דמו ישפך. איזה הוא אדם באדם, הוי אומר עובר שבמעי אמו.

והנה לפי זה יובן למה נאמר בפסוק הסמוך לו, ואתם פרו ורבו וגו'. לומר דהזהיר על העוברים, והסמיך לזה מצות פרו ורבו, כלומר להמנע מהריגת עוברים, וגם לעסוק בפו"ר. ודו"ק.

* * *

חומר המלבין פני חברו ברבים

הבושה היא כפרת עוונות

וראיתי להקדוש רבינו מהר"מ אלשיך ז"ל שפירש פסוק זה על המלבין פני חברו ברבים דאזיל סומקא ואתי חיורא, כי בשעה שמביישו הדם רותח ועולה במהירות לראשו ופניו מאדימים, וכיון שעלה הדם שלא לפי הרגלו ומחזורו, לכך הריהו יורד במהירות אל הגוף, ואז הפנים מחוירות ונעשות לבנות, ועל כן המלבין פני חברו ברבים שהבושה גדולה חשוב כשופך דם. וזה פירוש הכתוב שופך דם האדם באדם, כלומר ששפך דמו, אך לא על הארץ, אלא שפך דמו בתוך גופו, כי הדם יורד מהראש אל הגוף למטה. וזה שיעור הכתוב, "שופך דם האדם", והיכן שפיכות הדם הזאת, "באדם"! הי"ת יצילנו מזה. כי עונש המלבין מפורש אחריו, דמו ישפך, רח"ל.

ולפי"ז י"ל דלכך נאמר בפסוק, שטעם הדבר שנקרא שפיכות דם, לפי שהאדם במראה פניו נבדל מכל בעלי החיים, והמבייש שפך את הדם שבצלם אלהים בהלבינו את פניו, ולכך דמו ישפך רח"ל (וראה עוד פר' וישב מאמר ח).

ושמעתי שהרה"ק רבינו משה קורדובירו זיע"א כתב באחד מספריו, שכשנגזר על אדם מיתה רח"ל, והוא שב בתשובה, ומתעוררים עליו מן השמים ברחמים, והקב"ה רוצה לכפר לו ע"י יסורים, אזי מביא עליו בזיונות ומכפר לו על המיתה, ונותן לו דבר החולף, ומעביר ממנו גזרת המות. והטעם כתב שם, כי הבזיון ובפרט ברבים הוא אחד הדברים הקשים ביותר, והוא קרוב למיתה רחמנא ליצלן מכולם, אלא שהוא חולף בעבור הזמן, ומכפר גזירת המות. והאדם מצטער ולפעמים גם מתרעם על הבזיון שנפל עליו, ולא ידע שבזה היתה לו הצלה גדולה שנתבטלה מעליו גזירת מיתה, וזכה לחיים, ועל כגון זה אמרו חז"ל (נדה לא, א), אין בעל הנס מכיר בנסו.

ויש להביא בזה עוד את דברי החסיד מהר"א פאפו ז"ל בספרו הנפלא פלא יועץ (ערך בזיון), וז"ל, אם יבזוהו אחרים אל יקפיד כלל ואל יצא לריב, אלא אז ידכה ישוח. ויאמר, זה לי האות שאני נתעב ונאלח לפני הבורא מחמת עוונותי ושלח לבזות אותי ע"י האיש הזה, כי ה' אמר לו קלל. ומצד אחר ישמח לבו, כי ה' חפץ דכאו ביסורין קלים כאלו שאין בהם חסרון כיס, לכלה פשע ולהתם חטאת, וכבוד גדול עשו לו מן השמים, ובלבד שיקבלם מאהבה, ויהא שמח ביסורין כאלו. וכבר אמרו רבותינו (גטין לו, ב), שעל אנשים כאלה הכתוב אומר (שופטים ה, לא), ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. עכ"ד ודפח"ח.