הרב עמאר - הדבקות בהי"ת היא מקור החיים

וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ. (ט, ב)

רבותינו אמרו (שבת קנא, ב בראשית רבה לד, יז), רבי שמעון בן אלעזר אומר, תינוק בן יומו חי, אין צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים, אבל עוג מלך הבשן מת, צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים, שנאמר, ומוראכם וחתכם יהיה וגו', כל זמן שאדם חי, אימתו מוטלת על הבריות, כיון שמת בטלה אימתו. ע"כ.

וראיתי בחומש רב פנינים (בראשית ט, ב), שהביאו על הענין הזה מספר שער בת רבים שהקשה, והלא ראינו כמה אנשים שהמית אותם אריה וכיוצא בו.

ותירץ דהי"ת ברא את האדם בצלם אלהים על פניו, וכשהוא שומר תורה ומצות, הריהו שומר בזה את צורתו וצלמו צלם אלהים שבו בקדושה ובטהרה. ואז יראים ממנו כל הבעלי חיים ולא ישלטו בו, וכמו שנאמר (תהלים צא, יג), על שחל ופתן תדרוך וכו'. וכמו שמצינו ביוסף הצדיק שהשליכוהו לבור מלא נחשים ועקרבים ולא הזיקוהו כלום, ודניאל הנביא הושלך לגוב האריות ולא הזיקוהו. והרב אוה"ח הק' הושלך לגוב אריות וניצול ממנו, והיה ע"ז קידוש ה' גדול [ובשם הגדולים לרבינו החיד"א ז"ל הביא מעשה זה על רבינו יהודה בן עטר מעי"ת פאס שהיה גדול הדור בימיו של הרב הקדוש בעל אור החיים והיו קוראים אותי "רבי אלכביר" (הרב הגדול). והוא ובית דינו כתבו את כתב ההסכמה הראשונה לספר אור החיים הקדוש, וכתב לו החכם השלם כה"ר חיים ן' עטאר. והרב אור החיים עליו השלום ביקש שיוסיף לו אות אחת כדי שיקנו את הספר, ובמקום כה"ר יכתוב לו כמוה"ר, ושם היו מדקדקים מאד בתוארים עד כחוט השערה. והשיבו במליצה ואמר לו אני אמרתי "כה'ר ה' " ואתה רוצה "כמוה'ר הבתולות", ולבסוף לא הוסיפו לו האות. והרב רבי יהודה היה אב"ד מקודש בפאס. ועמו ישב בדין היעב"ץ ה"ה רבי יעקב ן' צור בעל שו"ת משפט וצדקה ביעקב ועוד. ועי' בספר מלכי רבנן לר"י ן' נאיים ז"ל בערך רבנו חיים בן עטר, ודו"ק], אמנם האדם אשר יחטא ונמשך תמיד אחר תאוות העוה"ז, אז נשתנה צורת פניו והוא נמשל כבהמה, והוא קטן ושפל מהבעלי חיים, והיה כל מוצאו יהרגהו עפ"י דרך הטבע, שהגיבור יעוז על החלש, ורוב הבעלי חיים חזקים מהאדם, עכת"ד יעו"ש דברים מתוקים מדבש.

[א"ה - כאן המקום להביא מעשה נפלא שהיה עם הרב הגדול מלך ירושלים וראשון לציון הגאון הקדוש רבי רפאל מאיר פאניז'יל זצוק"ל מחבר הספר הנפלא לב מרפ"א, והמעשה הזה נזכר בספר זכות אבות להג"ר מנחם נתן נטע אוירבאך ז"ל נכדו של הגאון בעל "אמרי בינה" ששמע את המעשה מפי הגאון המרפ"א ז"ל, וסיפר אותו בהספדו עליו. וזה הענין, כי בשנת תר"א יצא הגאון המרפ"א בשליחותא דרבנן לערי תוניסיה לקבץ ממון עבור חכמי ירושלים ובניה שרובם עסקו בתורה, ובהיותו בעיר תונס שמע כי ישנו שם גן נפלא ליד ארמון המלוכה, והרב הקדוש רצה לפוש מעט, וביקש מן הרב מרא דאתרא אם יוכל ללוותו אל הגן, הרב מרא דאתרא נענה לבקשתו, וצירף עוד כמה גבירים עמו, וילכו יחד אל הגן, כדי להנעים את שהותו של הרב המרפ"א ז"ל, והנה בהגיעם אל הגן ראו שומרים עומדים חוצה, ואין מניחים לשום אדם להכנס, באומרם כי תם זמן הביקור והגן סגור למבקרים, ויפצירו בהם מלוי הרב להכניסם אל הגן פנימה. אך השומרים אמרו כי לא יוכלו להכניסם, כיון שבשעות הסגירה מסתובבים בגן שני כלבים איומים, ובראותם אדם זר תיכף יתנפלו עליו ויקרעוהו לגזרים. עודם מדברים עמהם, והרב המרפ"א חמק עבר ונכנס אל הגן לבדו, והנה כל מלוי הרב המרפ"א ושומרי הגן חרדו מאד, כי הנה עוד מעט קט יקפצו עליו הכלבים ויקרעוהו לגזרים רח"ל. אך להפתעתם כי רבה, אחר כמה רגעים ראו את הרב הקדוש המרפ"א צועד לו בנחת והכלבים אחריו, ושלשלאותיהם תפוסות לו בידיו, ונראים ככבשים ולא ככלבים. והמה ראו כן תמהו על המראה הנורא, וישאלהו הרב מרא דאתרא אם השתמש בקבלה מעשית כדי להכניעם או הזכיר איזה שם קדוש, ויאמר לו הרב הקדוש מרפ"א ז"ל, חלילה! חלילה לי מעשות כן! אלא שמימי לא פגמתי באות ברית קודש, ומקרא מלא כתיב (בראשית ט, ב), ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים וגו', ואני ששמרתי על קדושתי נשאר בי צלם אלהים בשלימות ולכן אינני ירא משום בריה בעולם שתזיקני, ע"כ המעשה. ובאמת מצינו לרבותינו שאמרו (שבת קנא, ב סנהדרין לח, ב), אין חיה שולטת באדם אלא אם כן נדמית לו כבהמה. ע"ש.

ובזוה"ק (בראשית עא, א), הרחיבו דברים בזה, וז"ל הקדוש, ומוראכם וחתכם יהיה, מכאן ולהלאה יהא לכון דיוקנין דבני נשא דהא בקדמיתא לא הוו דיוקנין דבני נשא וכו' כיון דחטו אשתנו דיוקנייהו מההוא דיוקנא עלאה, ואתהפכו אינון למדחל מקמי חיוון ברא, בקדמיתא כל בריין דעלמא זקפן עיינין וחמאן דיוקנא קדישא עלאה, וזעאן ודחלין מקמיה, כיון דחטו אתהפך דיוקניהו מעינייהו לדיוקנא אחרא, ואתהפך, דבני נשא זעין ודחלין מקמי שאר בריין.

תא חזי כל אינון בני נשא דלא חטאן קמי מאריהון ולא עברין על פקודי אורייתא, זיו דיוקנא דלהון לא אשתני מחיזו דדיוקנא עלאה, וכל בריין דעלמא זעין ודחלין קמיה, ובשעתא דבני נשא עברין על פתגמי אורייתא, אתחלף דיוקנא דלהון, וכלהו זעין ודחלין מקמי בריין אחרנין, בגין דאתחלף דיוקנא עלאה, ואתעבר מנייהו, וכדין שלטי בהו חיות ברא, דהא לא חמו בהו ההוא דיוקנא עלאה כדקחזי. ועל כן השתא כיון דעלמא אתחדש כמלקדמין, בריך לון ברכתא דא, ושליט לון על כלא וכו'. ע"כ. יבח"ר].

ונמצינו למדים מכל זה, דח"ו כשהאדם חוטא הריהו פוגם בצלם אלהים ומשתנים פניו עד ששולטים בו החיות, ואם הוא שומר על צלם אלהים שבו, הכל יראים ממנו.

ונחזור לעניננו דמ"מ יש עדיין הבדל בין אדם חי לאדם מת, כמו שמצינו בדברי רבותינו שנזכרו בתחילת דברינו, שתינוק חי בן יומו אינו צריך שמירה מן העכברים, מה שאין כן "מת" אפילו אם הוא עוג מלך הבשן הריהו צריך שמירה. והנה החילוק וההבדל הזה שבין חי למת הוא במובן הפשוט של החיים והמות.

ואולם כידוע ישנו מושג אחר של חיים דהיינו החיים האמיתיים, שעליהם נאמר (ויקרא יח, ה), ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. ובלעדיהם אין החיים קרויים חיים, עד שאמרו רבותינו (ברכות יח, ב), רשעים בחייהן קרויים מתים. וכשזוכה האדם לחיים הללו גם כאשר ימות במיתה טבעית, וגופו ישוב לעפר, מ"מ חי יקרא, וכמ"ש צדיקים במיתתם נקראים חיים. ומה נפלאו דברי רבי יהודה הלוי (הנאמרים בפי הכל בתפילת יוה"כ):

אֱלֹהַי! בְּרַחֲקִי מִמְּךָ מוֹתִי בְּחַיָּי. וְאִם אֶדְבַּק בְּךָ חַיַּי בְּמוֹתִי.

ובודאי שכשזוכה האדם לחיים האלו, להיות דבוק במקור החיים, בבחינת ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום (דברים ד, ד), אז הצלם שלו נשמר בקדושה וטהרה, ופניו מאירים ומזהירים בקדושה דלמעלה, כמו שמצינו בזוהר הקדוש (שמות לח, א), דפני צדיק נקראים פני שכינה, כמו שאמרו שם על הפסוק (שמות לד, כג), יראה כל זכורך את פני האדון ה', מאן פני האדון ה', דא רבי שמעון בר יוחאי, ע"ש והדברים נפלאים. וכן מצינו לרבינו הקדוש מהר"מ אלשיך ז"ל בפירושו לישעיה על הפסוק (ישעיה א, יב), כי תבואו לראות פני. שכתב בתוך דבריו, שהקב"ה רוצה שנהיה צדיקים וישרים, עד שיראה בפנינו את פניו שלו, דהיינו אפי דשכינתא, כיעו"ש בדבריו הנוראים. ובודאי דאם האדם זוכה להגיע לזה, כי אז, לא יוכל שום בעל חי לפגוע בו, וכנ"ל.

ואכן גם בענין ההבדל בין חי למת שאמרו רבותינו, מצינו להם שהזכירו לסימן, אם העכברים מפחדים ממנו או אינם מפחדים. ויש להבין את טעם הדבר שזכרו דוקא "עכברים" ו"חולדה".

וי"ל על פי דברי הגמ' שילהי הוריות (יג, א), דעכברים סורן רע, ובירושלמי הובא בתוספות דב"מ (מ, א ד"ה וכי מה), איתא דהני עכברי רשיעי נינהו, וראה בספרי המקובלים (ראה אדיר במרום ח"ב במאמר ז' מלכין – חנן בן עכבור), דהעכברים רומזים על כחות הטומאה והסטרא אחרא. ואף החולדה היא בחינת נוקבא מהסט"א (וראה חס"ל מעין ה' נהר ל'), והיא קשה וחזקה יותר מן הזכר, וכמ"ש האוה"ח הקדוש בפרשת ויחי (בראשית מט, יא), על הפסוק אוסרי לגפן עירה ולשורקה בני אתונו, יע"ש שהביא כן מדברי הזוה"ק (ח"ג רלא, ב).

ולפי"ז י"ל, דהכי קאמר, ד"תינוק בן יומו חי עכברים יראים ממנו", היינו שהוא עדיין חי שלא ניתק עצמו ממקור החיים, ולכן אינו צריך שמירה מהעכברים, דהדביקות שלו בה' שהוא מקור החיים נותן לו חיות, ובכחה ניצל מכל העכברים והמזיקים ושאר כחות הטומאה והקלי', אבל אם הוא "מת" בחינת רשעים בחייהן קרויין מתים, לא יועיל לו כלום ויאחזו בו כל הטומאות והקלי', ואפי' אם הוא גדול כעוג מלך הבשן, מכל מקום הריהו בבחינת מת, ואז צריך לשומרו מכל אותם כחות הטומאה וסט"א, ואז כמובן גם יכולים לשלוט עליו האריות והנמרים וכו', ולא יוכל ללכת בלי שמירה. כי אך בצלם יתהלך איש (תהלים לט, ז).

ורבינו חיים פלאג'י זצ"ל בספרו ובחרת בחיים (פר' נח), הוסיף ואמר דרך דרש, כי מצינו לרש"י שכתב ומוראכם וחתכם, ואגדה לשון "חיות" וכו', ולשון "חיות", הוא רמז להם שיהיו צדיקים, על דרך מה שאמרו רבותינו שהצדיקים נקראים חיים. ודו"ק.

והביטוי האמיתי לחיותו של אדם, היא במה שהאדם שולט בלבו ובתאוותיו ורצונותיו. כי בזמן שלבו שולט עליו, נעשה עבד ליצרו ואסיר תאותו, ושוב אינו נקרא חי, אלא הרי הוא בבחינת מת, דאין חיותו ניכרת כלל, ושלטונו נופל שבי בידי היצר והתאוה, ואין לך מיתה גדולה מזה.

ומצינו במדרש רבה בפרשה זו (לד, י), ויאמר ה' אל לבו, הרשעים הן ברשות לבן, אמר נבל בלבו (תהלים יד, א ושם נג, ב), ויאמר עשו בלבו (בראשית כז, מא), ויאמר ירבעם בלבו (מ"א יב, כו), ויאמר המן בלבו (אסתר ו, ו), אבל הצדיקים לבן ברשותן, וחנה היא מדברת על לבה (ש"א א, יג), ויאמר דוד אל לבו (ש"א כז, א), וישם דניאל על לבו (דניאל א, ח), ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף (בראשית ח, כא).

וכנראה דזה מה שקובע אם האדם חי או ח"ו מת, כי כל זמן שהוא שולט בעצמו ועניניו מתנהלים עפ"י שיקול דעתו והכרעת שכלו, חי מקרי, לא כן כשחדל לשלוט בעצמו אז נאמר בו אין שלטון ביום המות (קהלת ח, ח), מי שלא שולט בעצמו דומה כאילו מת. "חוסר שליטה עצמית" זה הסימן למיתה ומי שהוא כזה שולטים בו אפילו העכברים על הדרך הנ"ל (וראה עוד מה שנתבאר בזה בפרשת וישלח מאמר ד).

והי"ת יזכנו להיות תמיד שולטים בלבנו, ומוחנו יהיה תמיד למעלה מהלב, בבחינת ויהי בישורון מלך (דברים לג, ה), "מלך" בר"ת מח, לב, כבד. שהמח ישלוט על הלב והכבד, ונזכה להיות דבוקים בה', וחיים כל הימים אמן.

(מוצש"ק נח ה' תשמ"א)