הרב עמאר - נח ודור המבול - הקדושה למול הטומאה

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ: (ו, יג)

ופירש רש"י ז"ל (שם), קץ כל בשר, כל מקום שאתה מוצא זנות ועבודה זרה, אנדרלמוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים. כי מלאה הארץ חמס, לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. ע"כ. וכן מבואר בדברי רבותינו במסכת סנהדרין (קח, א).

ובזמנו ראיתי במפרשים שהקשו, איך אמרו חז"ל שלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, והנה למעלה כתב רש"י (וראה ב"ר כו, ה), כל מקום שאתה מוצא זנות ועבודה זרה אנדרלמוסיא באה לעולם וכו'. ע"ש. ומאחר ובני דור המבול היו עובדים ע"ז, וגם גילוי עריות היה בהם, א"כ למה לא נחתם גזר דינם אלא על "הגזל" שהוא קל מהם הרבה.

וכתבו לתרץ, דבאמת החיוב מיתה היה על עוון ע"ז וגילוי עריות, אך הקב"ה ברחמיו חס על מעשה ידיו שלא להשחית דור שלם, ועל כן רצה לכפר להם בממונם, דעני חשוב כמת (נדרים סד, ב), אך הואיל והממון שנמצא אצלם אינו שלהם כי גזלנים הם, אם כן אי אפשר לכפר להם על עונשם בממון של אחרים הגזול בידם, ועל כן אין מנוס אלא לבצע את גזר דינם, אשר נגזר עליהם מכח העונות החמורים שבידם, וזהו אומרם, "לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל". אבל הפסק דין שלהם למיתה, באמת היה מפני העוונות של ע"ז, וגילוי עריות.

אלא דעדיין קשה, א"כ למה קורא הכתוב לזה "חמס" ולא גזל כמו שנא' כי מלאה הארץ "חמס", והרי גזל חמור יותר מחמס, כי גזלן לא יהיב דמי, וחמסן יהיב דמי (ב"ק סב, א).

ונראה דבא הכתוב וטמן ברמ'ז, שהיו בני דור המבול כל כך רעים שאחזו רק ברע, בלא שום טוב כלל. שהרי גם הרע יש בו מעט טוב, והם לקחו את הרע שברע בלא הטוב שבו, ועל זה נאמר עליהם בסוף פרשת בראשית (בראשית ו, ה), וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות לבו, רק רע כל היום. "רק רע", כלומר, רק הרע שברע בלבד.

וראיתי בספר קרית ארבע למהר"א קליין ז"ל שכתב דזה נרמז בתיבת "חמס", שהאות חי"ת דחמס היא מהנחש. והנה ידועים המה דברי הגה"ק מהר"ש מאוסטרופולי ז"ל הי"ד, על הנחש שהוא המחטיא הראשון, ונהפך לסמל הרע, וגם הוא אין כל אותיותיו רעות, אלא רק האות חי"ת שבו היא הרע שלו, אבל אותיות נו"ן ושי"ן שבו, הן אותיות המיתוק, וזה שאמר רבי יהודה במסכת ב"ק (כג, ב), ובסנהדרין (עח, א), "ארס נחש בין שיניו". כלומר הארסיות של ה"נחש" היא באות חי"ת שבו, העומדת בין שיניו, כלומר, בין אותיות שי"ן ונו"ן (ובביאור הגר"א לתקו"ז ת"ט דל"ט ע"ב כ' שנחש אות אמצעית שלו היא ח"ת ושטן אות אמצעית שלו היא טי"ת ויוצא מנייהו ח"ט וזהו ארס נחש בין שיניו. ועי' בזה להרי"א חבר בפי' לאידרא הנקרא בית עולמים דקל"ו ע"א ד"ה יתכין קוצין, ע"ש).

והנה בני דור המבול לקחו רק את האות חי"ת לבדה מהנחש דאיהו יצה"ר, והניחו אותיות נו"ן ושי"ן, ונשארו אותיות מ - ס מחמס, והן אותיות ס"מ, שהוא השר הממונה על הסטרא אחרא (ראה דברים רבה יא, ט), ושמו ס"מ עם א-ל, וגם בשם זה, הרע שבו הן אותיות סמ"ך ומ"ם, אבל אותיות אל"ף ולמ"ד הם ממתקים ומטהרים, לפי שאותיות אל"ף למ"ד אותיות של חסד הם, כדכתיב (תהלים נב, ג), חסד אל כל היום. ורשעים אלו הניחו אותיות א - ל, ולקחו אותיות ס - מ וחיברום לאות חי"ת של נחש, ונעשה חמ"ס, רח"ל. וזהו "רק רע". כי מלאה הארץ חמס. [וראה זה פלא, שגם בימינו הדבר חוזר על עצמו, רח"ל].

ואמר לו הקב"ה לנח שיתקן את המצב, ע"י עשיית התיבה. אשר במדותיה מתוקן הרע ההוא, כי בני דור המבול לקחו רק את הרע ממש, והוא כנגדם יקח רק את הטוב בלבד בלא שום רע, וזה שאמר לו:

וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ, צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ: (בראשית ו, טו-טז)

"שלש מאות" אמה אורך התיבה "וחמשים" אמה רוחב התיבה הם כנגד אותיות שי"ן ונו"ן, של נח'ש, שעולין בגימטריא ש"נ, והן אותיות המיתוק של נחש. וזה כנגד הח' דטומאה שלקחו הרשעים מתיבת נח"ש והחסירו אותיות ש - נ. ו"שלשים" אמה קומתה ואל "אמה" תכלנה מלמעלה, הן עולין כמנין אותיות א"ל, וזה כנגד אותיות ס"מ דטומאה שלקחו הרשעים, והחסירו אותיות א"ל. וזה לעומת זה עשה אלהים (קהלת ז, יד), שנתן לנח את דרך התיקון, באותו ענין שבו קלקלו בני דורו, ובמקום שהם לקחו את הרע לבדו, ואת הטוב השליכו אחרי גַוָּם נתן לו הקב"ה לנח את דרך התיקון שיקח רק את הטוב, בלא תערובת של רע, ומזה נעשה ריוח והצלה לעולם, להמשיך להתקיים עם בריותיו ברחמים. זת"ד הרב קרית ארבע הנ"ל משם מהר"ש אוסטרופולי זלה"ה הי"ד, ודפח"ח, ש"י.

ומזה ניתן לראות מה רמוז וטמון בדברי תורתנו הקדושה, שאפילו המדות של התיבה, שלכאורה לא באו אלא ללמד את נח על הגודל של התיבה, כדי שתוכל להכיל בתוכה, מכל חי מכל בשר, מן האדם ומן הבהמה והחיה והעוף למינהו, כמפורט שם בפסוקים, ומכל מקום הטמינה התורה ברמ'ז בתוך המדות, סודות נפלאים, שיש בהם כדי לתקן את הקלקול הגדול של אותו הדור, ולעשות שם ושארית לעולם. וק"ו בגופי תורה ומצוותיה, מי יכול להכיל בדעתו מה גדלו אמריו יתברך, ומה עמקו מחשבותיו, ומי יעמוד בסוד ה'.

[א"ה - כדי להבין הענין יותר עי' מאורי אור מערכת ס' אות י"ג שכ' סמל: סמא"ל, בחסרון הטוב שבו שהוא הניצוץ המחייהו "א" שלו, שהוא חיותו, ואם יחסר "א" אז כולו רע. ע"ש. ובשל"ה הקדוש בתולדות אדם בית דוד אות ה' הביא מהקדוש מהר"א גלאנטי ז"ל, וז"ל בתוך דבריו, וזהו נמי סוד בלע המות לנצח (ישעיה כה, ח), שלא אמר בלע מלאך המות אלא המות, המות תבולע וישתאר מלאך קדוש. וכן "סמאל" יוסר ויבוטל ממנו בחינת "סמ", וישאר "אל" שהוא קדוש, כלומר אלהי ורוחני. וזהו סוד הנחשים שהיו נמצאים במערת הצדיקים, כדאמרו בגמרא (ב"מ פד, ב), עכנא עכנא פתח פיך ויכנס הבן אצל האב, שיצר הרע שלהם כבר נמתק עד שנעשה להם לשומר ולשמש. וכן נמי אמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין נט, ב), חבל על שמש גדול שאבד מן העולם, שאלמלא לא חטא אדם היה מכניס לנחש רצועה תחת זנבו ומוציא זבל לאשפה, והיה מביא לו מרגליות מארץ מרחקים. להורות על מה שאמרנו, שאלמלא לא מרד סמאל ונעשה מר, היה העולם משתמש על ידו והיו קונים עולמם על ידו, כי היה מסייעו להוציא זבלו, היינו טינוף העבירות ולהרחיקו מעשות רע, והיה לו התועלת להביא מרגליות ולעשות מצוות, כמו שנאמר (בראשית ב, טו), ויניחהו ה' אלהים בגן עדן לעבדה ולשמרה, "לעבדה", מצות עשה, "ולשמרה", לא תעשה. אמנם הטתו ברוב לקחה ומרד ויצא וחטא והחטיא את האדם. וזהו נמי שאמר בפרקי רבי ישמעאל, עד שהיו כל שריו נשחטים ומוטלים במרום כגדיים וטלאים של יום כפורים, רמזו ז"ל אומרם "של יום כפורים", על סוד המיתוק שיתמתקו וישתארון במרום ויכנסו פנימה אל הקודש. וזהו סוד דם נדות שמתמתק ומתהפך מדם נדות הטמא אל החלב הטהור (נדה ט, א), והוא סימן למה שעתיד להיות. ע"כ. ועוד הוסיף וכתב בשל"ה שם אות ו', וז"ל, סמאל היה מלאך טהור, ואמרו המקובלים שהוא היה מהשרפים, אשר נראה שעל זה בא הרמז שנקרא הנחש "שרף", ולבש קנאה היא קנאת סופרים שהיה מקנא במעלת האדם, כי רצה להתקרב אל הקודש פנימה. וקנאת סופרים תרבה חכמה להעושים לשמה, רק על כל פנים היה בו כח מהמותרות, כאשר רמזתי למעלה כי כל נברא יש בו קצת חסרון אף שאינו גשמי, ואפשר להיות שיבוא לידי חטא. ומלאכי סדום יוכיחו שתלו הגדולה בעצמם, הגם כי זה אינו אלא באקראי בטל במיעוטו, מכל מקום סמאל אפשר היה בו יותר בנעלם ענין התמורות. ובקנאתו באדם התעורר האדם לנגדו, וזה מסייע לדבר עבירה, עד שנעשה הוא מקטרג ויצר הרע. ע"כ. והדברים נפלאים להבנת הענין. יבח"ר]