הרב עמאר - הבושה מצלת מן החטא

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ: (ו, יב)

אמרו רבותינו ז"ל (ב"ר כח, ח. ועי' סנהדרין קח, א. וכנראה שהוא פלוגתא), שאפילו בהמות וחיות נזקקין לשאינן מינן, והובאו הדברים גם בפירוש רש"י ז"ל.

וזכורני שראיתי בהעמק דבר להגאון הנצי"ב מואלוזין ע"ה, שכתב (בפירושו לויקרא יט, יט), שכאשר האדם משחית דרכו ומקלקל את מעשיו, הדבר משפיע על כל החיות והבהמות והעופות, שגם הם משחיתים דרכם, כי האדם תפארת היצירה ומושל בכל חי אשר על פני האדמה, ויש לו השפעה עליהם, ולכן כשהשחית האדם את דרכו וקלקל מעשיו, השפיע במעשיו על כל היצורים, עד שנאמר, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. ואחר זמן ראיתי שכבר קדמו בזה הקדוש רבינו משה אלשיך ע"ה, שהוא כתב כן על הפסוק הזה.

ושוב ראיתי הדבר מפורש בזוה"ק, כי מעשי האדם משפיעים על כל היצורים, וז"ל (ח"א סא, א ואילך), וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה, אמאי נשחתה, בגין כי השחית כל בשר את דרכו וכו' והאריכו בזה הרבה, ע"ש. והיינו שהשחיתות שבאה לארץ היא בעבור עברותיו של האדם, וטבע הארץ תלוי בטבעו של אדם.

ובעיני ראיתי שבמקומות שעדיין נותרה בושת פנים על פניהם של בני אדם, כי אז גם העופות והחיות המצויות בעיר בין בני האדם גם הם מתנהגות בצניעות וביראה. ובמקומות שיש חוצפה בבני אדם ולא יתבוששו, גם העופות והחיות שם מתנהגים בהתאם לאדם. ומזה ילמד האדם את חובתו לנהוג בדרך ארץ ובפרט במדת "בושת פנים" שהיא חומה חשובה בעד האדם מפני כל חטא ועון.

וכמו שמצינו (ראה ברכות כח, ב), ברבי יוחנן קודם פטירתו, שאמרו לו תלמידיו, רבינו ברכנו. אמר להם, יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו, עד כאן. אמר להם, ולואי, תדעו, כשאדם עובר עבירה אומר הלואי שלא יראני אדם. והנה עכ"פ למדנו כי כל זמן שאדם מתבייש מחבריו, הוא בסיס גדול ויסוד ליראת ה' ג"כ. וכבר אמר יהודה בן תימא (אבות ה, כ), בושת פנים לגן עדן. ומיום שהבושה הוסרה מעל פניהם של בני אדם, סר צילם מעליהם, ויר"ש אזלא ומידלדלא והחסרון גבר. וחובה על כל איש ישראל לשמור מדת הבושה שלא תסור מעל פניו, כי היא אחת מהסימנים של בני ישראל (ראה יבמות עט, א וירושלמי קדושין פ"ד הלכה א במדב"ר ח, ד).